כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

גם היום עובר ועוד מעט מגיע לילה מפחיד אני למה אותי. זה? את כותבת איני יודעת. פשוט לא הרגל רציונלי. שכבתי לישון בשעה תשע. נרדמתי מהר וישנתי שינה והנה עמוקה, עודד צלצל אני אם לשאול צלצלתי היה כי אליו, לא צלצול מזוהה. לא, עניתי: והפסקנו, ואז לא כבר נרדמתי. והשעה רק עשר בערב והחל אצלי לילה גיהינומי, בכל מיני מיחושים. הכי בהם קשה חוסר נשימה. ומאוד זה כי רציתי ייגמר, אפילו שאני מאוד משתוקקת דוד את עוד לראות ונועה. לקראת בוקר התנמנמתי מעט, ובכל זאת קמתי ומתחילה יום חדש, ונראה יביא מה יום. היום בבוקר דוד אלי דיבר מחו״ל, איפה שהוא עם מטייל נועה וסיפרתי לעודד, לא אבל ידעתי לו להגיד מתיי אני דיבר. בושה על בעצמי חדלות האונים הרי שלי. אדם הייתי היה שאפשר על לסמוך דיבורו והבנתו, והכול אני רק הלך, עדיין מסתובבת וכותבת שגיאות כתיב. לא היה מוטב לכתוב שלא כדי בכלל, יצטרכו לומר עליי: "איזו אנאלפביתית״, אבל מה כי לי, מגיע שיותר מדי, נמצא מקולקל. ואני מסתובבת ביתרת שנים ועוד זה אם מעט, יימשך, אדע לא את לחתום שמי, ואני רוצה לבכות! נחמה, 27.9.2002 ti T שלי דיבר כרגע מפריז משנז־אליזה, אני אם מבטאה נכון. כלל בדרך איני תמיד אני איך מספרת מרגישה, יעבור, אני תמיד למה אז חושבת, להקים מהומה, בייחוד כשמישהו אינו בארץ. איני בטוחה שהפעם אמרתי לדוד בעצמי, אולי את עשיתי הטעות ואולי עודד לו, סיפר שאני בימים האחרונים באמת מרגישה גרוע. הנשימה אצלי אני קשה. צריכה לדעת קצב באיזה לשבת, לשכב, ויש לקום רגעים שאני חושבת זה אולי באמת אני לא, אבל הסוף, לא זה פה. עדיין עוזר או לכך רצוני זה אחרת, מתיי שהוא יגיע. אני רושמת את הרגשתי. אני הרי יושבת העט עם בידי, ועדיין מתפלאה שהיא פועלת. נחמה, 28.9.2002 הי ו ם דוד בבוקר ונועה חזרו ארצה מטיולם. החגים עברו והחיים אצל כולם נכנסים למסלול הרגיל. עודד כל עובד הזמן. מחר נועה מתחילה בעבודתה ודוד שנה עבד על בבית איזה פרויקט לא שאני יודעת אפילו לקרוא בשמו. ומחר נוסע לאמריקה לאנשים לו שיש קשרים אתם בקשר לעבודתו. בהצלחה בן! והנה הוא שוב ייעדר יום עד מהבית שישי, כמה עד ואני שאני מסוגלת לשלוט במצב, תמיד [ 182 ]