כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

בלי שקט כאבים. נעשיתי מפונקת, רוצה לישון במנוחה. טמנתי ראשי לא - בחול רואה טלוויזיה, לא מקשיבה לחדשות. איני יודעת מה קורה. אשריי, יתום אני! נכון, אפשר לסגור עיניים, אפשר לאטום אוזניים, אבל אי־אפשר הרמטית את הראש לסגור! ואיכשהו מגיעים הדים מהנעשה, זאת אין אומרת מעשים נעשים תמיד מי יש מעצמם מי ויש שמכוון שמבצעים, ובידי מי נמצא זאת בשעה הכוח, ואלה ממהרים להספיק מה שיותר ועם הרס, האוכל מתגבר התיאבון. והתפארות או דיווח, פה מחקנו סגרנו שם. בתיאבון ״ילדיי״ כי מחר נמות! אולי שלי הקדרות אינה נכונה. הלוואי! ולבי הרי פועם! איני לחינם. מסוגלת לשנות פסיק, ואיני יכולה לחדול. השעה 9:30 . אני לילה. הולכת לשכב והלוואי שאוכל לישון. נחמה, 24.9.2002 הל ילה לא עבר, משנה איך, ואני יושבת יד על השולחן. כמובן אלזה מה כל עושה יקל שמעט - עליי שתייה עם חמה צנים, אינהלציה, כל מיני כדורים, גם מיוחד לכאבים. להם שיריבו מי למה בבטני מיועד. בינתיים הבוקר אני אפור. בכל רוצה זאת עבר איך לדעת הלילה בחלקת או אלוהים השטן מעט עוד שלנו. אולי הרדיו יספר, מה יספר, איך יספר, או אמת שקר. אשתדל לברור להבנתי. לא שאני חכמה גדולה, כל אבל אחד ושכלו חי. שאתו כל גם יום באור מיני מיחושים יותר נסבלים. אתמול בערב עודד גם צלצל, תמר. עודד ועופרה ביקרו דוד גם אצלי, דיבר אני מחו״ל. כל על שמחה יקיריי שאינם שוכחים אותי, תבורכו! אלזה רחצה אותי, שכבתי שוב, ישנתי מעט. הילדה צלצלה, ליד שוב ואני השולחן. לי אין ספר. ייתכן, היה אילו הייתי קוראה. אקרא של בעיתון שבת. בערב שוב איך אכתוב יעבור יומי. זה בעצם אינו מעניין אני אבל מישהו, חסרת עבודה, מחפשת תעסוקה. דוד ונועה יקיריי דיברו אתי היום להם ירד מצרפת. היום לא גשם. נרטבו. בתוך מכונית ביער גם אפשר לצאת יבש. שגם תודה מרחוק אתם זוכרים אותי. אמא. 25.9.2002 לחרי $ ליל נדודים בכאבים, חיכיתי רוח בקוצר לבוקר, ואחרי שהגיע יום התחיל לפי רגיל מתכונת סטנדרטית משעממת, ואיני יודעת במה למלא אותו. מדפדפת, יודע מי בפעם כמה, באותם ספרים שקראתי לאחרונה. לי אין חדשים כרגע, וככה [ 181 ]