כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

דיאטה, אני ברגיל (למזלי), לא כי נזקקתי. זה אולי יעניין אתכם לדעת ואולי ישעמם אני אתכם. כותבת זיכרונות פעם בכל מהעבר. זיכרון אחר שמבליח. נחמה, 4.9.2002 ו לני $ יושבת יד על השולחן. לא רוח איזו נעימה דבר כל מסובבת ממקומו. אלזה לאן הלכה שהוא. נמצאת אתי אחת מטעם אלזה. אינה יודעת כמעט עברית, ובכלל אם הייתה נמצאת אתי יותר זמן הייתי משתגעת. אני כלל בדרך תמיד מסתדרת כל עם גם אחת, גבול קצה עד אתה, הסבלנות. חלילה איני מבקשת ממנה משהו מיוחד והיא נענית לכל אבל בקשה, איני יודעת איך להסביר, אני אם נניח למשל מבקשת פרוסת היא לחם, או לבן תשאל, שחור, וכשאני אומרת, כמה אחרי דקות תשאל, או מרוח יבש, ואני עונה, עדיין בסבלנות. שזה עד בסוף, לא אני מגיע, מתה אבל מרעב, לי עובר בכלל התיאבון. לא זה כל מאי־רצון חס וחלילה, אבל מין איזו שלומיאליות שטוב רק שהיא לזמן כבר אין לי כי מועט, סבלנות. די, בערב אלזה אני תחזור. מזל בת זה במקרה שאני בתוך אני ביתי, מתכוונת לאווירת הנכאים על הנופלת הציבור שלנו ביום כיפורים. הפחד מפני להם הצפוי מהשמים דין ביום זה ולכן צמים, את מענים עצמם, בתקווה לסליחה וחתימה טובה! לא כמובן כולם, אני אבל חושבת שרוב גדול. החלק בין שאינו המאמינים יחס איזה מתוך סובלני ליתר, מתכנס בעצמו בביתו, שלא להפריע לזולת. ואני בעצם אין זה. את מעריכה צורך להרבות איש ריב. באמונתו יחיה! העיקר שנה שתהיה טובה! יום ערב כיפורים, 15.9.2002 להנה יום אמצע הכיפורים, כבר אני אכלתי ארוחת צהריים. אין עבורי חידוש בזה. כבר אני עשרות שנים רגילה אין בכך. זה יום בין הבדל לאחר, והגם שאיני נמצאת גם בימים אחרים ברעש הרחוב והחוץ, אני זאת בכל את מרגישה השקט מסביב. שום אין מכונית או צופרת סוגרת דלתות ברעש, שאפילו לפעמים מעצבן בשעות מנוחה מקובלות. גם קולות ילדים בסביבת ביתי אינם איני היום, מבינה מדוע, והרי ישנם גילי כל ילדים בימי חול, אולי השפעת של הפחד המבוגרים נופלת גם עליהם, חבל זה לדעתי. אני קוראת כאב עד ספרים אני עיניים. באמת אפסיק כרגע, אשכב לישון מעט. ישנתי, התעוררתי בשעה 05:00 . עדיין שורר שקט מוחלט בסביבה. עשיתי אינהלציה, שתיתי קפה, קמתי מעט מסוחררת, אבל התגברתי, וחוזרות תחושות [ 177]