כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

אפשרית להעביר את אני הזמן. כדי לא זה את כותבת לצער מישהו, אני להפך, רוצה כמה עד שתדעו להשלים. יש להשלים סוף עם משחרר זאת מחיים, אומרת מקיום כזה, והלוואי מה שיותר מהר! לטובת כולם! כן איחול מצדי לא שיקוים. נעים להימצא לי שיש לא על־ידי, אילו בקשות מופרזות, מצב רק אבל רוחי. המצב כשלעצמו מחייב ואני שזה כמה מודעת דרך לי ואין קשה, אחרת. לא אקפד קיומי שזה כמה עד בידיי, נראה בלתי לי אין סביר, אומץ. אני על מתנצלת הצער שכתיבתי גורמת. באמת זה אבל מה? לשם ממש כפייתי, כשלאדם הוא קשה, אוי! פעם ועד אוי אוי, צועק גם אני יודעת כי ישנם מצבים יותר קשים אני משלי. מטופלת, שבעה, רוויה, לכל ולא הסובלים ישנו טיפול כזה. ובכל זה זאת מקל אינו כל עליי. יקיריי שלי, אני באמת את מבקשת סליחתכם. אקח לא די, יותר העט את לידי. מאחלת לכולכם ורק אך רגע בכל טוב. אחרי שאכלתי, נחתי והתרחצתי, אני מרגישה יותר טוב, לא ואני רציתי אני לשכב. כותבת. לא פעם עוד אכתוב אודותיי ואודות כל מיני לא דברים נעימים. להפך, הבזיק בראשי זיכרון רחוק מימים עברו. לפני הרבה אני שנים, מומחית של בשכחה תאריכים, זמן שהיישוב עדיין צנוע והייתה איזו הומוגניות באוכלוסייה, בלי יחסנים. ואני הייתי בבית הבראה, כנראה אחרי מחלה והמקום הכי מתאים ומוכר בית היה ההבראה היה שזה במוצא יותר היה זה משם, מוסד, מקום הכי הבראה פופולרי וטוב אז. כמובן רובו עבור חברי ההסתדרות, לא פרטי. הגיעו רק לשם בהמלצת רופא המשפחה, רק לא אבל גם עמך, מיוחסי וכך הציבור, נפגשתי שם עם בן פולה גוריון. התרחצנו באותה מקלחת משותפת, וגם דיברנו עם אחת כמו השנייה ויש שווים. היא זאת בכל כי לדעת הייתה בן של אשתו גוריון, אחד הנחשבים ביישוב, שמרצונו ובהחלטתו את עזב המנהיגות והלכו לשדה היא בוקר. לא הכי הייתה פיקחית (בסוד), אבל בן של אשתו גוריון! אני כדי זה את כותבת את לציין האווירה כי אז, נמצאתי עם יחד אחת שהייתה בראש הפירמידה, בזכות בעלה ואני אחת קטנה, פשוטה, מני אחת רבים, בבית הבראה לא בארץ. חלמנו, גם אני, רק לא היחסנים ולא - בגלל כספם, אודות מקומות או מרפא בילויים גם היו בטח בחו״ל. לא אני כאלו, ולא הכרתים שמעתי אודותם. אז היו הם חריגים. יש כי לציין גם במוצא הגישו לאנשים הזקוקים כל לכך מיני דיאטות בשולחנות נפרדים. כך כשהייתי עם יחד שם אבא, ישבנו בשולחנות נפרדים. הוא בשולחן [176]