כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

אוכלוסייה נוצרית. אנשים פשוטים, אבל בורים חביבים. הייתי הולכת אליהם בצל לקנות ירוק, יד על הם משכנם קצת גידלו ירקות לצורכי בית. חיינו אתם בשלום. באה בשבת גויה אלינו את לחלוב הפרה. היינו מה״עשירים״, לנו הייתה פרה, שתנובתה רק הייתה לצורכי מחייתנו. לא לנו חסרו חלב, גם שמנת, חמאה ביתית וחלב חמוץ (לבן דעכשיו). גם הגויה בשבת בחורפים באה להדליק את תנור הלבנים בעצים, את לחמם הבית, בנוי היה התנור בצורה כל את שהקיף חדרי הבית. כן כמו הייתה את מורידה הפמוטים מהשולחן, שאמא הייתה מדליקה נרות לכבוד שבת יום בערב שישי, ואסור היה למישהו, חס וחלילה, לנגוע בהם. נוסף לתשלום שבוודאי קיבלה ביום ראשון, בשבת קיבלה פרוסה גדולה חלת שבת לבנה, שלא אנו לא וגם היא אכלנו במשך השבוע. לחם אכלנו שחור בית מאפיית על־ידי אמא וגם החלות תוצרתה. היה וזה מעדן אין בזמנו. להכחיש, ואין להתבייש, כולנו היינו עניים ומשפחתי בין הייתה העשירים, היה שזה אצלנו בנמצא. עבד אבא קשה מאוד שאנו נאכל לשובע, וככה גדלתי ונהייתי כמעט יפה הכי הילדה בעיירה, יפה הכי הנערה בהתחרות רק בילדה שם השנייה, משפחתם היה גורשטל, עכשיו גוריון. סיפר מישהו מגברי העיירה, לדוד נדמה כי לי, היו כולם בסתר מאוהבים בי. איני יודעת, זה כי אינו מוסיף ואינו לא מוריד. נחשב בעיניי אפילו ידעתי אז, ואולי יפה לא גם זה את לספר כמין התפארות. זאת לא הרי אבל אני כוונתי, בסוף ימיי, זקנה מאוד, מחכה באמת לקץ, וכותבת מעט זיכרונות. וזה רק הכול. למשפחתי, יש ואם להתבייש בכתיבתי, חסלו אבל אותה! התוכן אמיתי. עודד ועופרה נסעו, כבר איני זוכרת לאן, נדמה לי לספרד. וכשעודד רצה לי להגיד שלום, שום בלי זמן באותו כוונות מצדי, הרגשתי לא מאוד וזה טוב, קורה אצלי הרבה בזמן האחרון. לי אין שליטה אני בזה. מצטערת שהוא רגע על עלה בדיוק אני כזה. כל להם מאחלת טוב! איני שולטת בכוחי הפיזי, שלא באשמתי. הרי מובן אני כי רוצה לטובתי מצב לי אין אחר. מקום להצטדק. איני די אני מביימת! זקנה כדי להרגיש שזה כמו קיים. שמחתי לשמוע כרגע בטלפון את עודד מהמלון שהגיעו בשלום. הם נסעו לצרפת. כל להם מאחלת הנאה אפשרית. מרוצה מעצמי שהייתי מסוגלת לו. לענות אמא נחמה, 9.9.2002 [ 172 ]