כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

אני משתדלת לשבת יותר ומקשקשת סתם פטפוטים, וכבר איני גם לב שמה לשגיאות ולא כתיב, לי. אכפת ציון לי תתנו נמוך או לי, תלעגו אני הך. היינו את מעבירה זמני. גם אפשר לקרוא שוב זה אבל עיתון, מאמץ, לפרוס חבל אותו. לי שאין ספר. ישבה לאה אצלי שכנתי החמודה, ואין בידה לי. לעזור דיצה הספרנית נמצאת עוד בחו״ל. ויש ערב מעט סיכוי שעודד, עופרה ואולי עוד מישהו יגיעו אני אליי. רק בכותונת. יפה לא ממש לחכות לאורחיי היקרים. מצטערת, זאת עבורי טרדה רבה (זאת אומרת להחליף לבוש) ואני ממשיכה בלבושי, הגם שאני מכירה בחוסר נימוס מצדי, אפילו חוסר נוח לי אבל בושה. ככה. איני ממש מאמינה שזאת ממש יש אבל אני, אצלי פינה באיזו תעודות. 31.8.2002 ום ^ ראשון 1.9.2002 עבר עליי. חן, אתי הייתה והנה אלזה חזרה ומדברים אודות חג ימי עם על שבאים ישראל ואני רוצה בהם, מאוד רוצה שיהיה ולא שקט יופר, ושגם משפחתי תחגוג בשקט ורוגע. אני אבל במצבי על אבן כמו מרגישה אבן גבם, ריחיים, לי ואין מוצא, ואני באמת מאוד כך וכל עייפה נכספת למנוחה. אני מרגישה את של כאבם בניי, ואני חושבת, למה? אנשים מתברכים עם תוחלת החיים שהוארכה בשנים האחרונות. זה למי טוב? עוד אולי ישנם אנשים שנהנים, שאינם סובלים מכאבים, ניידים, לא צמודים למיטתם ולכיסאם אני כמוני. מאחלת לכולם איפה שהם נמצאים הנאה מחייהם. איני באף מקנאה אבל אחד, איני מסוגלת באותה מידה על לפסוח אני עצמי. לצערי עדיין קיימת. בימים האחרונים עשיתי נוהג לי לזחול לשולחן, ולכן ניתנת לי האפשרות גם את לרשום מחשבתי, וזאת אני עושה. אולי מעט מבולבל, תבררו בעצמכם. אמא וסבתא נחמה, 1.9.2002 יום עוד לעבר ולילה. עכשיו יום בוקר שני. אלזה האכילה אותי, קט מעט ועוד תרחץ אותי ואני נושאת מנת את כאבי בסבלנות, לי יש וכי לו ברירה? נשאלתי הייתי בוחרת אחרת. הכאבים כרגע הכי לא באמת חזקים ואני נהנית מקצת הפוגה. שמחת כל עניים. הרגשה בזמנה. עוד זאת מעט, אומרת דוד יגיע היום, שלי. צריך לסדר עבור אלזה מיני סידורים. [ 168]