כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

נורמלי, טבעי. יושבת תקועה בכיסא, בפחד לזוז. אלזה מה כל מגישה שהיא חושבת לנחוץ. אוכל, שתייה וכדומה, ואני עד חושבת, מתיי? שנותיי למה מלאו. הייסורים? נחמה, 20.8.2002 3 לזמן קראתי ספר, איני זוכרת את כתב מי שמו, רוב ואת אותו אבל תוכנו. פיסקה ממנו כי שדיברה האנשים האלו כך: נהגו כשאנשים באוכלוסייה שלהם לגיל הגיעו מסוים, הוציאו אל אותם מחוץ למחנה ופשוט הרעיבו אותם למוות. אפשר למצוא לזה אולי אמצעים יותר עצם אבל הומניים כי הרעיון גיל בהגיע יש מסוים לומר שלום, מאוד נראה לי ואני רק מדברת אני בשמי ובדעה אני שלי. בעצם כל עברתי גיל אבל אפשרי, באמת סובלת פיזית, לא זה אבל לי, קשה בהכרח אצל מצב אותו כולם, ואני מאחלת לכולכם שנים הרבה ובריאות טובה ושמחת ולא חיים, להתייאש. נ.ב. בספר האמור קוראים לאנשים ההם צ׳וקצ׳ים. 2 2 . 8 . 2 0 0 2 0 יוון שאני כל שוכבת הזמן במיטה, היום ישבתי מעט בשולחן, קראתי עד עיתון די מאוחר ושכבתי ופה במיטה, לי התבלבל הזמן לגמרי, עדיין אינו לי חוזר במלואו. מזה התאוששתי זאת בכל ותודות לזה שאני יושבת יד על גם אני השולחן מסוגלת מעט לרשום. אני מה אגיד לכם, מוטב לא אולי כי להגיד, לי, טוב לא מאוד וכשכואב צועקים הרי אוי. הוא הכתוב על ברצף אני אבל דף, אותו מדי כותבת כמה פעם מילים ואחר כך ממשיכה אחרי הפסקה, יכול שזה להיראות מאוד אבל מבולבל, יקיריי, אני כך עדיין, נדמה לי, צלולה, לא אולי אבל לגמרי משאלה אחת ברורה קיימת שזה אצלי, ייגמר מה שיותר מהר, לטובתי לראשונה, ולטובת כולם שיישאר בזיכרונכם רק לא אודותיי מעט גם אלא בלבול בת אני תבונה. 91, הרבה שנים, והכול גם - אפשרי חוסר יציבות מחשבתית. יקיריי, כולכם שיהיה לכם טוב, אמא וסבתא, נחמה, 31.8.2002 לני $ לא יודעת את בדיוק הזמן. היום שבת. אלזה קראה אותי לאכול ארוחת יד על צהריים השולחן, וכיוון שהכאבים אינם פוסקים גם אני במיטה, עם כפופה הליכון, עשיתי מאמץ והגעתי לשולחן. כשאני יושבת זה קמה או אותו מצב, ובכן, [ 167 ]