כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

מצטערת ואיני יכולה זה. על לוותר הפעם אמרתי בתוקף שאני דורשת שלפני שהיא לי מגישה משהו, אכילה, דבר כל או שתייה אחר אחרי שכיבה, לרחוץ ידיים. לדוגמה, אני עושה ככה. והיא ידיה אומרת: נקיות. ״את היית בשירותים ואני שכבתי סתם״. זה אולי זו האם אבל נכון. דרישה מוגזמת? ואיני יכולה להתגבר על עצמי ובכל ולא פעם, הפעם היחידה. היא היום ממש את עזבה שבו החדר ישבתי, זאת יד על אומרת השולחן, ברוגז. באמת זה כמה לי, תאמינו ואם לי, קשה אזדקק עוד אגיד פעם! ייתכן כי איני צודקת בעיני אבל מישהו, איני רוצה תמיד להיות ואם צודקת, אצטרך, אגיד! יוצא והנה על לי כורחי עוד לומר פעם, עכשיו, שש השעה וחצי, עוד מעט אלזה תעשה עבורי משהו לארוחת אני והנה ערב, רואה שהיא מורחת או שמן איזה חומר על הידיים. אני כמובן מבינה שהיא זקוקה לשמור על־ידיה, אבל העיתוי אינו נכון, ואני בשקט היא טוב כי לה מעירה ככה עושה אבל לידיה, בשעות אחרות, והיא בזמן לא האחרון אתי מדברת רק בשקט, צועקת אני כאילו לה חייבת זה משהו. ממש נעשה לי בלתי נסבל. אני זקוקה לעזרתה ואני לא היא כי חושבת לי עושה היא טובות. צריכה את לעשות המוטל עליה, בתשלום, ואינה רשאית לצעוק עליי, אני גם עליה, ואיני אנו צועקת. מתנהגים כשני אנשים שאינם נמצאים כבר ביחד רק זמן, הרבה ברשמיות. זה אבל קל, אינו נישן הלילה בשקט, אולי מחר הראש יהיה יותר אצל צלול שתינו. לילה טוב. נחמה, 2.8.2002 ({ברו כבר שישה ימים, זה בעניין שכתבתי בין קודם שתינו הכול בסדר. יותר חשוב שאני באמת איני מרגישה טוב. שיש כמו אולי סיפור, שהילד שרצה לצחוק על זאב זאב צעק כולם, כי עד לחינם, הפסיקו להאמין אני אבל לו. באמת רואה ומרגישה את הזאב בסביבתי הקרובה. היה אם היה מגיע אולי יותר אבל קל, איני יודעת הוא אם אינו בי משטה ובינתיים לי. קשה נחמה, 8.8.2002 p ^ מלילה כי שרציתי יעבור כבר. וכנראה שההרגשה גם הפיזית את משקפת בכל עצמה מיני לא חלומות מה אין טובים. לעשות, מיני בכל לי קשה כאבים. יד בייחוד שמאל כתמיד לי כואבת חזק. קיבלתי אמנם פרדניזון, תמיד אבל לי, עזרו רופא כי מחליף, היה הרופא בחופש, נתן מינון קטן גם וכך מדי, עזרו מעט מדי. לי ואין כוח אפילו לדבר בטלפון לרופא, ואני זקנה אבל מדי. לכל מודעת הכאבים [ 163 ]