כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

לא חסרות אצלנו"שמחות" בכל כאלו הזמנים ובכל מיני מקומות, ומכיוון שעודד לי אמר יום לו היה כי אתמול מלא עבודה וקשה עם נסיעות, והיום הוא יעבוד בירושלים יהיה וזה עבורו מעט יותר קל, כל שמחתי. היום איני שומעת, איני מקשיבה לחדשות. היום הקשבתי ל״ערב חדש״ והנה כי סיפרו דווקא בירושלים היה משהו, איני זוכרת מה בדיוק זה סיפרו. הדליק נורה אצלי אדומה ואני בחרדתי (אולי גם בטיפשותי) צלצלתי של לדירה עודד, מה לוודא שלומו. באמת שלא רציתי להפריע למנוחתם. היה זה בערך בשעה 5:30 והנה לשמחתי מצד כי אחד זאת בכל לו, שלום הפרעתי, ואני מבקשת סליחה. אשתדל להבא להתאזר ביותר ולא סבלנות להפריע. סליחה. הרי אני חושבת כל על הרבה מיני פיסות מחיי העבר וכי שלי, אחרת, אודות לי יש מה לחשוב? אני רואה הרבה מהעבר של בעיניים אני עכשיו, נזכרת בכל מיני דברים שהיו מאוד זקוקים את אבל לשינוי. העתיד אנשים לפעמים יכולים לתכנן, מה את שעבר אי־אפשר רק ליפות, מילולית, שלא למי הכיר אותם, להם לספר סיפורים יפים. איני רוצה לעשות שום אין ככה. בכך חידוש היו שחיי קשים מאוד, באופן בכל וגם פיזי, היתר, מתחילתם עד כמעט עד סופם, שיכולתי לטפל בעצמי. לכל לי היה הפחות הסיפוק שאיני על מכבידה הבה אבל בניי, נעזוב זה את עכשיו. אני מאוד מודעת לקושי שאני גורמת דרך שום לי ואין להקל הרי זה אבל עליהם, דבר של בסופו ייגמר... חשבתי להמשיך אני אבל לכתוב נסוגה ולפי חכמת קדם: ״מילה בסלע ושתיקה גם בתרי״ אומרים מה כי שנכתב בעט, לא בגרזן ייכרת, ואני נשמעת לשתי הגרסאות ומהיום אנהג לפיהם. ואם אכתוב אי־פעם יהיה לא זה משהו על עצמי ועברי, כבר הכול נאמר ונכתב וסוף פסוק. נחמה, 30.7.2002 זרתי ^ שתיקה ואלם. יותר לא לא אדבר, שום אכתוב הרגשה אפסיק גם אולי לחשוב. הלוואי ואצליח! נחמה, 31.7.2002 י נ י ^ יכולה לקיים מה אפילו שהבטחתי לעצמי. אני מוכרחה לרשום מה אודות שהרגיז כבר אותי יותר מפעם, והפעם אפילו מעט בטונים גבוהים. פעם מדי אני ביקשתי זה אם מאלזה, או בבוקר במנוחת צהריים, כשקמים רוחצים ידיים, ואני [ 162 ]