כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

הממוסד הראשון, אינו כמו קיים בימיו הקודמים. הכול עובר לפסים אחרים. הידידים שם לי שהיו אינם, הבית בו שגרנו שנים ארוכות כמו אינו שהיה ואפילו אינו בי מעורר זיכרונות ולא געגועים. הכול עובר, וככה טוב. אחרת הייתה נוצרת ביצה. פעם בכל כי כתבתי ניצת בי זיכרון דברים מסוימים, ואני למען עצמי מעלה על אותם הנייר, במידה לי. שניתן נחמה, נתניה, 23.7.2002 שנם ^ דברים לי שגורמים מעט רוגז, שאיני יכולה לוותר עליהם, ואסור לי לבטאם כדי שלא יביאו לריב. במה אסביר דברים אמורים. בקטנות. אני למשל, מתמיד פעם בכל רגילה קמה שאני משנת או לילה אני יום, רוחצת ידיים ופנים. הפנים לריענון והידיים ממש להיגיינה. ככה נהגתי וככה אני ממשיכה. אלזה בקומה ניגשת ישר לעשייה, לעשות למעני אינהלציה, אבל מילא, כשהיא קפה כוס לי מגישה וצנים, אני זקוקה לכמה שניות להתגבר רגש על הדחייה. ניסיתי פעם בשקט לבקש ממנה שתרחץ ידיים, התרגזה מאוד ואמרה שידיה נקיות. מה עליי לעשות? ואני לא לה מעירה יותר, אני זקוקה אתה לחיות באחווה. היא מתפלאה אני מה עליי: כך כותבת היא אבל הרבה, אינה יודעת לקרוא. לפעמים לי. חבל יותר קל להגיד בכתיבה מאשר בפה לומר מעט זה ממש. את מנטרל חומרת האמור. כמובן שהיא לא תלמד לקרוא כבר לי עברית. הוקל שהתבטאתי. ראיתי ״ערב מה וכל חדש״ שכתבתי מאבד מחשיבותו, לי אין ואני כוח מספיק לזעוק, למה הרף! שמנהיגינו או עושים שעושים בפקודותיהם על אחרים, כזקוקים או שרוצים לתפוס משהו ספציפי לא, או מוצדק איני אבל שופטת. האופן שבו מבצעים ממש פשע לתפוס, ככל אחד אדם להרוג שיהיה חייב זורקים פצצה כבדה מאווירון ופוגעים כך בכל הרבה מבוגרים ותינוקות בינקותם!? איפה נשמע דבר כזה? יוצאים ידי חובה, מתנצלים. זה למי זה מי את מקל? רק זה מרפא? פשע, שהמושלים להם אין זכות אפילו להתנצל. הם חייבים ל־ל־כ־ת. כל על הממשל ספיחיו (כתבתי שגיאת אני כתיב, מרגישה, יסולח אני לי). המומה ואיני יכולה על לא להביט שרון המתנפח כל על ולא סביבתו וממשלו. איני יודעת זה זמן כמה ייקח לנו לזרוק לכל אותם הרוחות, מה הלוואי שיותר מהר, לפני שיספיק לגרום עוד אסונות ונזקים בלתי הפיכים. ידענו, את הכרנו כל שרון חיינו. ובחלומותינו הגרועים לא ביותר חשבנו אפילו על לרגע האסון שהוא יגיע, שהוא מסוגל להגיע לראשות ממשלה, בא והנה עלינו [ 158 ]