כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

אני כי בו. מטפלת רק לא הגעתי לביקור נימוסים, בי ראו עזרה וכבר לה. חיכו ואני מה עשיתי שרק יכולתי. רחצתי אותו, מביאה מהבית מגבת גדולה, רסק מעט הגם עץ, תפוחי שהצוות רוצה לרחוץ הוא אותו, מיאן. ״אשתי את תעשה היה זה״, לו יותר ולא נוח, זה אם חשוב מעייף אותי פעם מאוד. כשהולכתי אותו למקלחת שמעתי מאחריי אחות קטנה אומרת: יעזרך אלוהים, אני אבל כמובן מה עשיתי שהיה רצוי ויותר נעים לאבא. תמיד הייתי לצדו, בו מטפלת במסירות רבה בבית חולים ונוסעת בסוף היום הביתה באפיסת כוחות. בקושי את מביאה עצמי לאוטובוס ואפילו מדי עייפה להכין לעצמי חם משהו לאכול. הרי נוסף לעיסוק יומי, נסעתי הביתה באוטו ועד ציבורי הגיעי כוח לי היה לא למעוני לנשום. וכך למחרתו חדש יום החל במתכונתו הרגילה אצלי. איני בזה מוסיפה זכות מיוחדת לעצמי, זה את עשיתי כצורך נפשי וכך המשכתי, אבל כשאבא היה בימיו האחרונים וגם, או פחות יותר, רצה שלא הגם זה, את ידע להשלים, אבא את אהב מאוד הוא החיים, אמר: ״נחמה את האישה הטובה, המסורה הראשונה היחידה בעולם. לא, השנייה, הראשונה היא כך וכל רחל״, רחל למה? ויעקב בלי זוג ילדים וכשהוא זמן חלה, היה מועט בבית ואחרי זה העבירה אותו ל״מלבן״. ביקרה יום אצלו יום. תודה היא אבל רבה, הייתה אבא בעיני ראשונה, לי כי תמיד הגיע המקום השני. פעם אף לא, מקום ראשון. סוף עד פעם אף כן, למה? חיינו המשותפים. לא אולי הייתי באמת שווה יותר. אין אצלי עכשיו מרירות. הכול רק אני עבר. מציינת עובדות שהיו, ואינן חשובות אני כרגע. את רואה עצמי רב, מזל בת עכשיו בדירתי, בטיפול מסודר על־ידי אלזה בניי לי שסידרו היקרים והאהובים בכל לבי על נשמתי. ואני בסוף ימיי מאושרת בהם, במשפחות שלהם, שלי שהם ואגמור את סוף סוף חיי בתודה ובאיחול טוב לכל לכולכם, בריאות ונחת. אמא, סבתא, סבתא רבא, נחמה, 23.7.2002 לם $ בדף כתבתי אני כי הקודם הייתי תמיד השנייה אני אז בתור, חושבת במקרה והחיים עדיין חשובים במשהו, לא גם כדאי להיות הראשונה. כל כי עובדה ידידיי, מכריי, מתו לפניי, ראשונים, ואני עדיין מחכה לתורי. למשל, משפחת שניצר, לורה וסמי, על שמרו היכרות וידידות גם אתי מות אחרי באו אבא, נטר מכפר לנתניה פעם מדי לבקר, באמת אנשים נעימים. ופעם סמי אמר: ״איש היה קשה מרדכי״, מי חוץ אבל זה, את ידע כמוני לא אחד אף ממני, זה את שמע מפי. תמיד כיבסתי את הכביסה המלוכלכת בהיחבא מפני אנשים זרים. איני את שמה עצמי כזאת ככה אבל צדיקה, נהגתי, היה זה מאופיי. נטר כפר עכשיו שהיה באמת אולי ביתי [ 157 ]