כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

J רצון הייתי קוראת לאה ספר. אמנם אבל הביאה, משהו בנושא אקטואלי ואני איני יכולה, לא אולי לשבחי(ועוד כתוב ״דבר אמיתי״) להתעניין בזה. אקטואליה לי יש מספיק מהעיתון, מהטלוויזיה, אפילו מהאוויר ואני רוצה איזה נושא כללי, אפילו איזו מעשיה ״הייה היה״. נעשיתי שטחית בזיקנתי. מה לעשות? איני רוצה להשכיל. לזה עבר זמני. אני רוצה להעביר את הזמן יותר בקלות ובוודאי לא באקטואליה, שאינה נפש משובבת אצלנו. לקחתי פרדניזון. אני חושבת מינון נמוך ולא עזר זה מדי. לגמרי, ועושה לי תיאבון חזק. אכלתי ובקושי אבל שבעתי. בסופו דבר של איני רעבה יותר, והכאבים בידיים אינם אבל חזקים, מעט קיימים. הכול ריפוי חלקי ותגובה חלקית. ואני תקועה באמצע. כמובן שלא על דבר שום אעשה דעת לזה עצמי. איני מספיק נועזת. איני מפחדת מעשייה זאת בכל אבל עצמית, פוחדת יהיה להרע. בסדר. איני אוהבת כאבים, אני חושבת אדם כל כמו דווקא נורמלי. כן מי אוהב? אלך אני עכשיו להסתכל בטלוויזיה, מה יגידו מה חכמים, יחדשו שלא לי ידכא אותי. עכשיו דיברה גם הילדה, צרור צרות ואני כותל הדמעות, מה אין ולי לה. לומר כל עם אחד החבילה אני שלו. לא אפילו יודעת שם מי ומי אשם צודק. שניהם אינם צודקים! לא גם ואני רוצה לשמוע הצד את השני. איני ולא מיועדת גם מסוגלת, איני רוצה לשפוט. עניינים שביניהם, לא, או צריכים להסתדר בין אני עצמם. לא שותקת, ולא מצדיקה מאשימה. אין היא טעם. ציפתה שאצדיק לא אני אותה, את סיפקתי רצונה. שתקתי. עבר עליי לילה בלי שקט כאבים. קמתי נינוחה. מה כול עשיתי שאלזה קבעה עבורי, - הכול אינהלציה, אבל אוכל, לפנות בוקר עברו בזיכרוני כל חיי אירועי הארוכים, בכאב ובזעזועים, ידועים וגם לי, רק בשמחות אצל בניי, משפחותיהם בני שהם משפחתי אני היקרים. עושה סוף סוף חיי. חשבון זמן הגיע יש הרי לזה. לי שנות מתושלח כמו צער לי ויש שאומרים, שאני לא כותבת יפה, שגיאות כתיב, אל אבל בת אני תשכחו, תשעים ואחת וחצי, מה וזה שיש. נחמה, 22.7.2002 זאת לבכל שכבתי אחרי הרחצה, חשבתי לנמנם אבל מעט, לא ראשי לי נותן מנוח. כל מיני מחשבות, בעיקר ממה אזכורים שהיה ואיננו. אבא והנה חולה, חולה מאוד ויש צורך לאשפזו. חודש בבית חולים לניאדו, זה אחרי חודש בבילינסון, וכמובן אני לידו. בהתחלה לא כמו לי, נתנו לכולם, להיכנס מהבוקר, אבל כשנכנסתי, ראו [ 156 ]