כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

אנו האם באמת יכולים הכול? רק ואני גם כי מקווה אצלנו אולי משהו, אי־פעם, אפילו בקרוב, ישתנה והמושלים יופלו, הלוואי. נחמה, 19.7.2002 /{ברה ועוד שבת לילה, ואני כל למרות הרגשותיי הקשות באמת קמתי. היום תבוא אתי להיות אחת שאיני מכירה, ולפי השם היא החדשני צריכה להיות צעירה, פעם כי אמהות קראו לבנות רחל, שרה, כל ברכה, השמות הטובים והמוכרים. אחרי הכול, שטויות מחשבותיי. תבוא ואכיר מי אותה, שתהיה ברוכה ידי הבאה. רועדת ואיני יכולה אפילו אני. זאת לכתוב. נחמה, 20.7.2002 {הנה הגיעה אישה בת בערך 50+ ואני את מצחיקה עצמי, על כועסת חוסר הבנתי דברים. מה חשבתי בטעות, איזו צעירה ישראלית תתעסק במין עבודה שכזו, השגחה על אחד ליום אפילו אישה זקנה את כמוני? מצחיקה אותי, נחמה! ושמה של האישה זיווה. אישה נחמדה, אינטליגנטית, אבל אחרת משדמיינתי. טוב מכירה את החשוב לדעת, מתקדמת בדעותיה, את מכירה אנשי מעט היישוב, פטפטנית, לא כי מקווה תציץ במחברתי, מי עם לי היה אבל מה ועל לדבר עוד עבר לדבר. יום, אלזה חזרה והיא הביתה לא עדיין הלכה והשעה שמונה אבל בערב. לילה טוב, הנה הלכה ואלזה לי מכינה וגם אוכל, הערב ייגמר ואשכב אבל לישון, לא אולי לזכותי, עם אני אוזניים מלאות היא כן, מדי. כי לי סיפרה בזמן שישנתי, בשעה שלוש בצהריים מישהו צלצל ודפק והיא בדלת חשבה שמישהו קרוב היה לא אליי בא בשעה כזאת, שעת שינה, לא אפילו לא זה. מי שאלה נענתה ולא פתחה. אי־אפשר עכשיו לשנות ולדעת זה מי לא היה. זה מה לה. אמרתי יעזור? המישהו, שלא מי יהיה, לא יחזור. אבל טעות מצדה. היה בטח לשאול לא צורך. תמיד אפשר לשמור שעות ביקור בדיוק בזמן הנכון. לפעמים גם יש צורך ביוצא מהכלל, ואני לא יודעת, אולי במקרה רצה באמת מישהו לבקר מתיי לו, שהזדמן בייחוד שיודעים כי זמני גם בידי אחרי ה״שלאף זאת שטונדע״, אומרת שעות אני השינה. יכולה רק להצטער, איני כי יודעת לי ויש היה זה מי הרגשה שאולי זו הייתה רישע, לפני נסיעתה לחתונת ולא קני, של בתו את לה פתחו דלתי. מצטערת, לא אני שמעתי. הייתי לכל אומרת הפחות מי לשאול אין שם. אצלי שעות מקודשות. זה עכשיו ולא לי, אבוד יעזור רק לי להצטער. לא אני שמעתי, ישנתי. נחמה, 21.7.2002 [ 155 ]