כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

ועכשיו אכלתי, רושמת ואשכב. הייתי רוצה מה לדעת נשמע אצלכם אחרי המצב הנורא בתל־אביב. לא צלצלתי. אני מאוד כי מקווה כמוני סבלתם זה מרחוק. קל לא אצלנו. ואין נראה סוף. עד אחכה הערב מתי שאני אשמע מכם. ראיתי היום ״ערב חדש״ בטלוויזיה, ואני התפלאתי כמה עד איני יודעת מה הולך בארץ. אני והרי מתעניינת בכל זאת, פעם קוראת בשבוע עיתון, מסתכלת מדי פעם בטלוויזיה, ולא ידעתי כי ישראל נחשבת בעולם עשירה, ופועלים מכל העולם הנה באים את לחפש לחמם בעבודה, אפילו שנפצעו בפיגוע פוחדים ללכת לבית חולים מפחד שמא יגורשו מהארץ ויפסידו את מטה להם טוב לא כך כדי עד לחמם, בביתם. באמת זקנתי כך, כדי עד שאני השבעה איני רעב את רואה ההמונים בעולם. ממש בושה! וישנם כאלו רבים. נחמה, 18.7.2002 {זכרתי כשהייתי לא צעירה, בנעוריי בגיל אלא מבוגר, חיינו נטר בכפר והייתה של אמא לא לצקי. מזמן הגיעה וגרה מרוסיה בצריף מסודר יד על בחצר היא לצקי. חיפשה ידידות, לא כמובן מי בגילה, אוהב זקנים (אפילו אני, לא אפילו עכשיו)? הייתה נכנסת אליי, קיבלתי אותה תמיד פנים בסבר יפות, התכבדנו בכוסית ליקר אם נמצאה אצלנו ושוחחנו. היא אישה פיקחית חוש בעלת היה הומור. נעים לי אתה. כמעט התיידדנו, ואחרי זה הייתה מטיילת לאורך הכפר זמן היה לא לי לבדה. לטייל. בבית איכשהו זמן קצת מצאתי לדבר אתה, ופעם סוף עד בטיולה הכפר נפלה, ולא התאוששה. אחרי שלושה ימים בבית חולים נפטרה, היא ז״ל. מאוד החשיבה את ידידותי כמו אליה, שאני לאה כי שמחה ולפעמים דיצה נכנסות אליי. נחמה, 18.7.2002 1"1 קשבתי הבוקר לחדשות אני ברדיו. מדברת מה אודות בלי ששמעתי, פרשנות. ״לכדנו״ וכך כך מחבלים, גורשו משפחותיהם, המקומות יוצא אין בעוצר, בא. ואין ואני מתרגמת את ברוחי המילים למעשים, אנו מה אדוני פה החיים עושים. עם משפחה ילדיה הקטנים, כי הגדולים נמצאים כבר במחתרת, להגנה, לנקמה, והם בלי בטח בחוץ, מיטלטליהם. טוב, זה אבל קיץ עכשיו לא חוץ, אני בית. לי מתארת מצבם ולמי שייכת אהדתם, לא לאדונים, זאת אומרת אנחנו, ורגשי נפשם לא מסוגלים אחרת. ואנחנו את מנציחים האיבה והשנאה והם על־ידינו, ופה יישארו ולא יעזרו כל לנו מיני ״פוילע זאת שטיק״, אומרת אמרות מחכימות. נגרשם? והעולם כולם יראו, ישמעו וישתקו? [ 154 ]