כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

דור בא ודור הולך והאמונות הטפלות ישנן, אני גם חושבת, היום בחוגים מסוימים באוכלוסייה. ודור בא דור הולך והעולם כמנהגו נוהג. ובאשר לתחושותיי אני כשאני שוכבת, ואני זה את עושה הרבה, נדמה לי עוד שאני איכשהו מעט אדם, אבל כך כל אני קמה כשאני עייפה, מאוד לי ואין עייפה. אני טענות, זקנה מאוד. ואני מייחלת למנוחה. אני מעציבה אתכם בכתיבתי, זהו אבל פה ואין המצב מקום אני לעצב. בלעתי הרבה ידי כתב גם שנים, כך. על מעיד אז לי תהיו בריאים טוב וכל בנחת עבורכם. אמא, סבתא וסבתא יכול מי רבא. כך כל לחתום הרבה תארים? לילה אני טוב, הולכת לישון. נחמה, 16.7.2002 D מה שביקשתי מהרופאה בקופת חולים לי שתרשום כדורי פרדניזון שלפי ניסיוני פעם הם לי הרגיעו כאבים, לי עזר לא והיא רשמה דברים כבר אני אחרים. כתבתי אבל זה, את את למזלי הזו הרופאה החליף רופא דוד אחר. דיבר אתו, את לו סיפר סיפורי לי רשם והוא פרדניזון. לא תאמינו, אחד כדור לי נתן בערב ללא שינה כאב. אני כמובן, אמשיך. אפסיק בהדרגה. לא אני טירונית במצבים אבל כאלו. רופא הסתכל בכרטיס שלי הרפואי והבין את אני מצבי. שכחתי נכון לכתוב ואפסיק כרגע. והנה קמתי. ישנתי או פחות יותר פעם מדי בהקיצי בלי אבל כרגיל, כאבים וכיוון עוד שאלזה ישנה מעט הלכתי לטלוויזיה וראיתי ושמעתי את זוועות הפיגוע שוב אתמול. הרוגים, פצועים. לחם זה חוקנו. ואני זועקת עד עד מתיי? איפה נגיע? הקשבתי עד שצללו אוזניי. קמתי וחזרתי לתפקודי, שתיתי, אכלתי פרוסת גם צנים, כדורים, נחוצים או אפילו מיותרים. זמן כל אבל שאני נושמת אני עושה הכול כמקובל. איני זה אבל מתנצלת מה באמת שיש. גמרתי ספר לקרוא של ״בתו מרפא עצמות״ ועכשיו מה לי אין לקרוא. אני רציתי לספר אבל משהו אלזה לי קראה לבוא להתרחץ ואבד חוט לי המחשבה. לא הפסדתם הרבה. והיום אלי הגיעה כמו הילדה, לכותל הדמעות ואולי שעתיים הורידה מה עליי לה שהיה לה ויש בלבה, הרבה אין צרות. צורך לכתוב אודותם, ואני מפני הנימוס הייתי אנוסה להקשיב לה. למען האמת עייפתי מאוד, והייתי מזה מרוצה שהיא הלכה. יפה לא אולי היא מצדי, זקוקה לאוזן ולי קשבת היה זה. עם קשה כוח לי אין פשוט כך כל להיות נימוסית. אפילו שהייתה שעת צהריים. לא יכולתי תכף לשבת לאכול. חצי שכבתי שעה לנוח. [ 153 ]