כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

הפרהיסטורית ההיא כל הנציחה המשפחה את שמו שכל זה, על־ידי הצאצאים נקראו על ככה שמו. נחמה בת דודתי המבוגרת ממני בעשר שנים, ואני. היה שמו משה נחום ואני נחמה אצל וגם דודה בן נולד חסיה והוא משה נחום, זה הלא משה׳לה ברנשטיין אח גם היה הצייר. צעיר בשם אברהם, יתום בן מאב, 13 ולא מי היה שיפרנס אותו. סבתא התקיימה בדוחק מאפיית ולא כעכים הייתה מסוגלת להזין אותו, ובכן במקום שיסתובב בחוצות יש בעולם אמריקה הוא גם עשירה, ימצא את לחמו, תכננה המשפחה לשלוח אותו הוא לשם. באין ברירה אבל הסכים בתנאי לו יש אחד, נערה שהוא אוהב, שמה שיינדל, הציג אותה למשפחה, והתנאי, באם אחרי שהוא ייסע יקבלוה במשפחה כמו אשתו עד לעתיד שיוכל להביאה אליו, ייסע. ואכן נסע. ובאמריקה לא מתגלגלים דולרים על המדרכות, בלי ילד מקצוע ללא כלשהו, קרוב ומודע, יכול מה לעשות? למד לתפור כפתורים, לחם אכל צר ושתה מים לחץ. בתחילה התקשר עד הביתה, שחלה והמכתבים פסקו. הנערה באה למשפחתו, נערה נחמדה, הם ריחמו עליה ויעצו לה לחפש לעצמה מישהו לא כי אחר, ידעו מה היא אבל לו. קורה תמיד עד אמרה, שלא אשמע או ממנו, מפיו משהו ברור, אחכה. אמנם זמן הרבה אבל חיכתה, הוא דבר של בסופו הביאה אליו, נישאו, ובת בן ילדו וחיו ביחד. אפילו זושע, לפי כתובת ישנה שמצאתי, ביקר אצלם והביא לי תמונות מהם. ישנן כל בין אצלי התמונות בחבילה לא אצלי, את מצאתי הסבלנות לסדר היו אותן. טרגדיות במשפחה, איני כותבת כי אודותן איני יודעת משהו אבל ברור, במלחמת אחי העולם, יעקב נפגש באירופה הבן עם אני שלהם. הבן כי חושבת והבת חיים, אולי בניו־יורק, שום לי אין אבל ולא קשר כתובת, וחבל. אולי היה מכם מישהו אי־פעם פוגש מישהו אני מהם. לעצמי חושבת שזה סיפור מעניין אודות אהבת נעורים שלא החלידה, והיא ראויה למופת. לא מה כתבתי שלא ידעתי, ומה שכתבתי אמת לאמיתה. נחמה, 5.7.2002 ל 7 אני נה חוזרת על לכתוב עצמי, מה לי ואין לחדש. אותה חולשה ואותו חוסר עד אונים אני שיעמום. מקיצה בבוקר אחרי ללא שינה רציפות, וכבר על מברכת שהגיע בוקר פעם עוד אני אור. עייפה, אוכלת, שותה, יושבת יד על מעט הטלוויזיה, שוב זה אוכלת. את מעביר הזמן, שגרה רגילה. היום נכנסה לאה, בזמן שאלזה רחצה אותי, ופטפטנו. הקדמתי לצלצל כדי לעודד יעל את לברך ביום הולדתה שחל אתמול, ואינם עדיין. איני יודעת אם יספיק מרץ לי עוד לצלצל פעם. [ 149 ]