כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

לשלום. אלזה יודעת שחן ממהרת לצאת הביתה לפעמים, כמה דקות לפני שהיא מגיעה. ביקשה טרם בבוקר לחן לתת לא צאתה ללכת ולעזוב לבד אותי אפילו דקה. ועכשיו שש השעה בערב ואלזה כבר וחן חזרה עדיין לי מכינה ארוחת ערב. 30.6.2002 ני £$ את עברתי ולא הלילה, חשוב איך. קמתי בהרגשה לא אני אבל טובה, עושה מה שנדרש. ראשונה אינהלציה, מעט לעזור לנשימה. זה אחרי כדורים ודייסה, כוס מיץ עגבניות. אלזה לי. הכינה ועכשיו זמן כל שאני עדיין מסוגלת להחזיק העט את אני רושמת את המציאות בלי שלי, להתבכיין ובלי לייפות אותה. ואני עברתי בזיכרוני את כל שמות המשפחה שלי ונדמה כי לי זכרתי את החל כולם ודוד בעודד וכל המשפחה. נדמה של ארד כי לי אסנת וליאור הוא הצעיר בכולם. בלי ואני רצון כוח ובלי לי אין כי ממשיכה ברירה אני אבל אחרת, מאוד עייפה. רושמת לאט לאט ותאמינו בכל לי, אני כי הכנות, שזה מייחלת ייגמר, לי אין כי סבלנות לאוזלת הכוח הזו. אלזה רוצה להוציא אותי לטייל בעגלה בחוץ ואני מסרבת. על אשב הכורסה לי ודי בסלון אני בזה. נעשיתי באמת בכיינית וזה בגלל הנסיבות. ואל תבינו כי תכעסו, איני יכולה אחרת. נחמה, 1.7.2002 , בוקר שבתי ^ יד על מעט הטלוויזיה ועכשיו אלזה רחצה אותי ואני אשתה פירות שאלזה הכינה עבורי ואשכב מעט. אלזה בי מטפלת במסירות רבה. לה. תודה דוד צלצל כששכבתי, הרגשתי יותר נוח גם וככה לו. אמרתי עכשיו קמתי וראשי מעט סחרחר ועיניי מעט יותר כהות ואני כל מרגישה שעה נוספת עליי ואיני יודעת, עד מתיז אלזה עושה לביבות יד על ואני השולחן ונהנית עוד מהריח. מעט אתפטם. אשב מעט, ושוב אשכב. אני תראו רגיל אדם כמו מתנהגת ואני לא עדיין יודעת לאיזה אני זמן בכל שייכת, זאת, בכנות גמורה, הייתי כי רוצה זמני ייתם. עייפתי, מאוד עייפתי. בטח תאמרו: כבר "היא מזמן אומרת זאת״, זמן בכל ואני את אומרת אבל האמת, המציאות בי משטה ואיני יכולה לשנות לא אותה. יודעת איך. גמרתי לאכול היה הכול, טעים. חשבתי יד על לשבת הטלוויזיה אני אבל מעט עצלנית, אחרי שישבתי מעט בשולחן אני פעם עוד הולכת לשכב. אקרא מעט. החלתי דוד של ספר לקרוא גרוסמן ״מישהו לרוץ הכי לא אני אתו״. את אוהבת כתיבתו, לא אולי לזכותי הוא אפילו. עבורי יותר מדי פיקח. איני זאת אומרת [ 145 ]