כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

הביתה, היא עכשיו מכינה ארוחת צהריים ואשכב לישון. השינה לפעמים בריחה מהמציאות. אני כי מקווה אצלכם בסדר. רוצה מאוד אצל מה לשמוע אני זה אלון. מקווה לשמוע בערב וגם מדוד, מעודד, מכולכם. אמא, 20.6.2002 לאני איך חושבת זמנים משתנים. הנה הגיעה חופשת הקיץ, חופשת חופש מלימודים. ילדים תמיד צהלו לקראתה. הם גם עייפו מבית הספר, מלימודים, וחשבו בקיץ להתפרק מעול, ללכת מיני לכל לים, הרפתקאות והנה המצב, המציאות כופה עליהם להיסגר בבית שוב, צעד כל לחשב לא שעושים, לעלות על חלילה לא מוקש, להיפגע וסוף לחדווה. לכל סוף מיני התחלות חדשות, להתקשרויות לא צפויות, מעניינות. שמעתי בטלוויזיה אם ומנהלת בתי אדם ספר, רציני ואחראי, יודעת נפשם של צעירים ותלמידים, למה יוצאת נפשם בחופשה זאת ובכל זהירה לקיומם הפיזי ובוחרת לעת הזאת על לוותר הרבה דברים חיוניים למען יישארו לזמנים עתידיים טובים שיבואו. מוקדם הבוקר שמעתי חדשות. מה כמובן שומעים בזמן הזה: הרג, מוות וזוועות. זה בזמן הנוכחי תוכן חיינו. והנה על אם משפחה: שלושת ילדיה שכן ועוד נרצחו, היו הם כי במקום שמהתחלה היו לא אמורים להיות שם, ותגובת הנשארים - צריכים להרוג, להשמיד את כולם. ואני חושבת ושואלת, מבלי להיכנס לעצם האבסורד ומחשבת הרצח, תגידו מכובדיי, מה אתם יכולים לעשות, אתם תהרגו בתשובה על כאבכם ויגונכם מספר אנשים, ערבים שלא בין היו הם דווקא הרוצחים, אתם אומרים את כולם, על חישבו האיוולת של אמרתכם. איני מתווכחת עם עם אלא הכאב, מחשבת הטיפשות, מה כי אתם יכולים באמת לעשות? נקמה מתוקה? והגלגל את אין חוזר, כ־ו־ל־ם. אין! אפילו גם מעשית, לדעתכם. יתר את קחו האנשים שם, תוציאו אותם למקומות הנחשבים קצת יותר בטוחים, שום בזה אין בושה, כשיש נגיד הפצצה, מהאוויר, כולנו נכנסים למקלט. לא? למה וכי אתם תמשיכו אלו בין לגור לא זה כי שחושבים מקומכם, שוב תיפגעו ושוב, גם תיצרבו וגם מכאב מתסכול. אנא תחשבו בהיגיון, לאו דווקא בכעס. באמירות וגם לא נקם במעשי תשנו מציאות, אבל עגומה קיימת. שמעתי אמרה מתחכמת כי מפיכם, אתם נעשים יותר כמו קשים ביצה מתקשה מהבישול, אז אתם יודעים, את גם כי הביצה הקשה, מקלפים וחותכים או שוברים לאכילה. אין בולעים אותה שלמה! [ 142 ]