כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

מה עשיתי נקי שהכי וסטרילי עבורך, למורת אבל רוחה, להבנתי. עכשיו שנחוץ להגיע למקום שהוא, נוסעים במונית. אתך אני בזרועותיי נסעתי תמיד באוטובוס, תחבורה ציבורית. לכן לי שהייתה שאלה לרופא מבילינסון בלי הגעתי שאלות מיותרות מבני־ברק שהתגוררנו בה לבית לי היה לא החולים. קשה מדי, ואולי מתוך זרועותיי, כך כל והיה בי הורגלת גם קשה בשנותייך הראשונות לחייך לנתקך ממני. לי אין טענות, התגברתי בדרך הטובה ביותר ואני תמיד תמיד אוהבת אותך ואוהב עד את הסוף משפחתך כולם וכמובן שאני רוצה לראותכם. אמא נחמה, 19.6.2002 ({כשיו אני מחכה לטלפון לי ומה לי מי מעודד. מלבדכם. אני מאושרת היו בכם. בריאים ומרוצים אני מחייכם. נמנעת חזק מביטוי זאת מדי, - אומרת מאושרים. גם יש תמיד אושר, אפילו בדברים קטנים יום־יומיים. צריך לדעת להכיר בהם, להרגיש אותם. עם טלוויזיה הזוועות, פיגועים, הרוגים, פצועים, מה מתאבד, היגיון בזה? איזו תועלת למישהו, למשהו, למעלה אדם למה מבינתי. צעיר את מאבד מה חייו? מטרתו הוא בזה. הולך, נעלם ואיננו. בזה עזר האם למי, מה למה? מחשבותיו ברגעיו האחרונים? האם בכלל וזה חשב, ששלח האם אותו אינו מתייסר במצפונו את שדן על האחר לאבדון והוא נשאר ממה ליהנות יש זאת שבכל בחיים? ובחיים הכי יש קשים תמיד רגעים, בעבר, בהווה ובעתיד. למה יש לחכות. אולי יבוא, יגיע, יהיה יותר יהיה טוב, שונה. עם פגישה אישה, צחוק, ילד של בכי אפילו יותר נעים וכדאי ממות קדושים אפילו. רק במוות הבור מחכה, והפושעים אלו הם שמבטיחים גן עדן, חסדי שמים לזולת, ובעצמם רוצים להתקיים ולחיות פה ועכשיו. חושבת חושבת חושבת והולכת לשכב לישון, ובכל זאת לקום מחר ליום בבוקר חדש. נחמה, 19.6.2002 ק מ תי, רוחצתי, אכלתי, שמעתי חדשות מאתמול, שמות אנשים שנהרגו ונקברו. מי מה, וכי שמת, נהרג, קוברים, האוזניים צוללות מלשמוע זה, כל את ואנחנו בקלקיליה, בשכם ובעוד ערים פלסטיניות. אנו גם יודעים את מלאכת ההרס והשילום, לא כבר אני שופטת, איני יודעת מה לומר, מקבלת כל את בכאב האירועים כמו שמדווחים ומייחלת לאיזה קץ סוף, לדברים האכזריים משני הצדדים. גם ליצר הכיבוש המוגבר. אלזה הוציאה אותי לשהות קצרה בחוץ. ישבנו בקצה הרחוב בגינה. חזרנו [ 141 ]