כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

נ י ^ נמצאת דוד אצל כרגע ונועה. באה אני בימים ובאים כל לי מיני מחשבות וזיכרונות, ובמיוחד געגועים לאמי, שכבר נפטרה היא גם מזמן, מרובת שנים אפילו יותר משהיא יכלה כי לשאת, שנותיה האחרונות היו בחולי וכאבים כך כדי עד שכל רגע ביקשה למות. בסוף נפטרה שבעת שנים וייסורים, ואני מתגעגעת לחיבוק, נשיקה מנת היו שלא חלקי בגלל שילדותי נפגשה במלחמת עולם ראשונה ואכזרית, שנות הגליה מהעיירה ומביתנו, ורעב מכיוון וגם אחד, בגלל שאמי גדלה בת בתור יחידה ישר אבא אצל אבל לב טוב דרך, קשה־יום שעבד בתור פקיד במפעל, ואמא חולת שד, סרטן שהיום מנתחים, מרפאים, דין גזר היה זה אז אבל היה ולא מוות, זמן לפינוקים לילדתם היחידה. ואומרים כי אדם שבן משהו בעצמו אינו מקבל בחינוכו, יודע אינו לתת לילדיו, וכשגדלנו, זאת עולמנו ושל שלי אומרת אחותי נפרדו מדרכה ומחייה אמי של באופן בלי קיצוני היא פשרות. הייתה בעלת אמונה באלוהים בלי הרהור, ואנו ההפך, התפקרנו בקיצוניות. וכך הייתה התנהגותנו לא כלפיה הוגנת, ובסוף כשאחותי גמרה גם שזה חייה, סיפור מיוחד בו אגע שלא אמא כרגע, אלי חזרה למרות הכול. ואני לא עכשיו אבל חיי, דרך את ששיניתי במחשבתי והרהוריי היה שאפשר אחרת, מאוד מתגעגעת אליה, שום ואין אפשרות את להחזיר הזמן פעם שלי אבא גם אחורה. דיבר אליי גלויות, מעט רצה כי להוריד לו היה ולא מלבו, אני רק מי, בפני יכולתי להבין לנפשו. והוא סיפר: אהב בנעוריו מאוד נערה מסוימת וחשבו להתחתן. אבל אבא, אז שעבד בסחר מקנה, פעם קיבל נגיחה בין שור של רגליו והלשונות הרעות הוציאו הוא כי שמועה נפגע אי עד יכולת להוליד ילדים, ונערתו, חיי שרצתה משפחה מלאים, עזבה אותו ונישאה רצה אבא ואז לאחר. להתחתן, גם מרצונו במשפחה וגם בתור הוכחה שאלו כזב שמועות ורכילות, ופנה את נשא וכך לשדכן אמא, לו שילדה שמונה ילדים. נשארנו ארבעה בחיים בתנאים יש ההם. היה שזה לדעת, כמעט לפני מאה, אולי קצת פחות, שנים. להוריי נולדה ראשונה בת, ואבא אהב אותה אהבת נפש. ראשית, כי הייתה ילדתו, ושנית, לכל תשובה המלעיזים. ידע לא הוא היא שדווקא המריצה אותי מאוד, שאבנה משפחה, כי למרות לה שהיו הרבה מחזרים ואהבים, מאיזושהי מחשבה לא שלה, נישאה. הוא אני כי חשב אולי לה, הזקתי שנישאתי וכך לפניה. [ 13 ]