כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

לשתינו. אני התעוררתי לחשבון מפאת גודלו. אינני יכולה לא כדי לברר לעורר רוגז, אבל השאלה קיימת! מטרידה רק זה חלב אותי. אחד מצרך מרבים ואל אחרים, אני כי תגידו קטנונית, חיי! הם אלו אבל אני מאוד מצטערת מה על חיי, הם אלו אם שכתבתי. נחוץ לחיותם בלי מילים מיותרות. סוף ומה פסוק! זאת שכתבתי שטות ועזות אבל מצח ״כי אומרים הכתוב בעט לא בגרזן ייכרת״. אני ובכן מבקשת זו פעם ועוד סליחה. שטות מצדי. לצערי בזיקנתי הייתי צריכה להיות מעט יותר פיקחית, נבונה, כי נחוץ שיש מה לפי לחיות אין וכו׳. אפשרות אחרת. נחמה, 30.5.2002 3 (צבי אינו אלא משתפר, להפך. התלות בעזרה גוברת ואני נמאסתי על עצמי! לי, תאמינו העול שאני מטילה עליכם, והוא אמנם אני גדול, לו, מודעת לי ואין מוצא מהמצב ועדיין לו אין אני סוף. את רואה מסירותכם את לי, מאמציכם להקל עלי אני בכול, מברכת מכל אתכם יכול לבי, עוד זה כי להיות יותר על מכביד מצפוני ואיני יודעת עלי מה לעשות?! מ־מ־מה! לי אין תשובה! קמה כשאני אני בבוקר יודעת שאני עדיין לי צר קיימת. שאיני מסוגלת לכתוב בצורה יותר אופטימית. אולי נחוץ לקום בבוקר ולפרוץ בצהלה, שלום! בוקר טוב! אני מה אבל כאן, השמחה לזה כך? כל לי טוב האם הזו? נחוצות עינים טובות, שמביטות אחרת ועיניי זקנות ועכורות, כמו כולי. וככה אני רואה ורושמת! תסלחו לי יקירי, כדאי לא בכלל אבל לרשום הרגל נעשה טבע, נדמה לי שאני על חוזרת כבר עצמי, את כתבתי המילים האלו אי־פעם, היד אבל את מקדימה המחשבה. עכשיו אקרא מעט בעיתון. אכלתי ארוחת עוד בוקר, מעט אלזה תרחץ אותי, ואני פעם עוד אשכב. זה שתאריך הדפים הוא הבאים יותר לא זה קודם שהתבלבלתי, פשוט פסחתי כמה על פעם דפים וחזרתי אני אליהם, אני כי חושבת עדיין שולטת בראשי, ואני יותר מדי מצטדקת. מה תחשבו שאתם מה זה רוצים, ואל שיש, כי תשכחו בכותבי בת אני עכשיו 90, אולי אפילו יותר, לא כבר זוכרת בדיוק. נחמה, 1.6.2002 נ י ^ הרי את מתעדת הרגשותיי. זה אם נחוץ למישהו איני לי אבל בטוחה נראה יש כי לאדם איזושהי הרגשה כך כל לא או טובה, טובה, ישיחנה. לפעמים זה אפילו [ 127 ]