כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

עדיין לי, אינם ניטה תלך להביא. ובינתיים אני נוהגת כמו בית לפני החולים ואני כי מבינה נולד לא משיח בדיוק ברגע, לא ואני אמות דווקא בגלל חצי של איחור יום. ניטה חלק הביאה מהתרופות שרשם כמה עד אני, הרופא. שהתמצאתי בכתבי מלומדים, הרי אני בלעתי. חושבת לחיות לנצח (חלילה). ניטה הלכה עכשיו להביא עיתון ששכחה בהליכה ראשונה. מה יש אם לקרוא, איני כדאי יודעת, אין הרי אבל לברוח מהמציאות, לאן? 0.5.2002 ו שזיכרוני ^ חד ואני נוברת בעבר, אפילו מה הרחוק, ששכחתי אינו ממה אך קיים, שאני זוכרת אני רואה ברור רק קרה זה כאילו אתמול, ונזכרת במעט ידידות שנשארו בעיירתי, לא ידידות נפש, אני כי הייתי או הנערה הראשונה או השנייה מהכי יפות, וכמובן הנערים אהבו כי בסתר ידעו להם שאין סיכוי. כך כל כולם מוכרים לי כאחים והנערות איני יודעת בדיוק, מין היה אולי ריחוק לא אני מובן. התעמקתי, כי בגיל 21 עזבתי ונסעתי אבל ארצה. ידעתי ועקבתי, מה כל על שקורה בביתי הקדום והנה נזכרתי בחייטשע לוצקי, שנישאה להרשל ברנשטיין של אחיו שמחה, ילדה לו שלושה ילדים והייתה פרץ ואז בהיריון אסון האנושות כשנכנסו לעיירה הגרמנים וכל הנאצים על ברח שיכול נפשו, וכמובן את לקח הרשל רגליו לאן ברח בידיו, שנשאוהו לא עיניו. חשב אודות משפחתו. דנה איני מי וכי אותו, אני זה שאדון. למצפונו. אבל עם חייטשע פעוטתה מה יכלה לעשות, גם רצה היא בלי כן מטרה בהחזיקה את סביבה ילדיה. זה מה ילדים לאמא? דמה הם ובשרה רצה והיא עד אתם יחד שנפלה אתם. נשמע איפה הד שהוא הישארותו של הרשל. הוא נכון, נשאר בחיים. בכתבי כבר זה עכשיו אף ואין רחוק אבל אחד, אני כאמור, זקנה ונזכרת ואני רושמת בלי מטרה, למען עצמי. נתניה, 10.5.2002 א נ י נגד מוכרחה רצוני לרשום מה את כרגיל שאני מרגישה והקושי הוא כי בזה, כמה עד שאני את מחנכת עצמי הרבה לא פעמים ולא לראות לשמוע כי מסביב, מה שידיים זרות עושות למענך, לא הן ידייך בכל את, זאת, אני כאשר כי רואה האוכל לי המוגש בצלחת אני נקי, אינו מוכרחה היא להגיב. מנסה לשכנע כי אותי אינני רואה אבל טוב, זאת בכל אני זה במקרה צודקת ועומדת שלי על אבל בשקט, [ 116 ]