כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

בשנתיים האחרונות לחייה, הורעה בריאותה. היא נזקקה וקיבלה סייעת פיליפינית שהתגוררה בביתה, כושר פחת הליכתה היא מאוד, נעזרה בהליכון כדי לנוע בדירתה והשתמשה, בעל כורחה, בכיסא גלגלים במקרים המועטים שיצאה עם לרחוב הסייעת. כאבים שונים הטרידו אותה יותר ויותר. בשנתיים כבר אלה לא ניהלה דו־קרוב אפוף עם הומור מלאך המוות, לפעמים אפילו ייחלה לו וקראה לו לבוא. יומניה משנתיים אלה, המוגשים בזה, מבטאים את היטב השוני מכתיבתה הקודמת. הם מבטאים את הקטנת המעגל המקיף את אותה, הצטמצמות קשת העניינים המעסיקים כדי עד אותה, התעניינות, התעסקות והתמקדות בעצמה, ולפעמים בעצמה בלבד, במשאלותיה, ביחסיה עם הסייעת השוררת בביתה ובה, בכאביה ובפחדיה. היומן מופנה בעיקר שני אלינו, היא בניה, משוחחת דרכו והוא אתנו לה משמש כלי הביטוי למה העיקרי שהיא רוצה להביע. לפעמים הוא מבטא אותם רגשות שהעדיפה לכתוב אותם מאשר בהם לדון בשיחות. היו תמיד מחברות על היומן שולחנה, מוכנות להמשך הכתיבה. בהם קראנו מפעם בעת לפעם כתיבתם, עודדנו אותה לכתוב ואנו גם בהם קוראים אחרי מותה. עודד קפלן [ 11 ]