כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

לא יכולתי כך שכל אני, לנשום. רגישה ומתקשה בנשימה. נשמתי דרך מעט מסננת לקח זה בד. אולי עד שעתיים שהתנדף מעט ואז הריח, נרדמתי. את מתחילה יומי המורגל. יבוא היום עודד. מחר אלזה נוסעת הביתה לביקור, חופשה לשלושה שבועות. איני מרגישה במיטבי, מה אין אבל לעשות, זה המצב. נחמה, 18.4.2002 , בוקר ו ק ר ^ טוב! לא הכול שחור. ישנם גם רגעים מאושרים, אבל מעטים גדולים, ואני זכיתי לרגע אחד, לו שני שאין לאושרי. רב, במתח חיכינו לשובה של הביתה תמר, נכדתי, אחרי היעדרות שנה חצי של בילוי נעים ומעניין בעולם הגדול, בטרם תיכנס לעול לימודים והשכלה באוניברסיטה. ערה ואני בלילה, מחכה, בראשי מצלצלים הדי מצב הדמים המיותר לחלוטין, אבל ואין קיים מנוס, והנה צליל טלפון. בקולה ממש על האוזן שלי, שלום פה, אני סבתא, חזרתי. של קולה בכל אני תמר. ישותי יודעת היא לאן זה אבל חוזרת, שלה הבית ורוצה, מקווה ומאחלת כל לה הטוב שיכול להיות. היי, ברוכה לשמחת אני כולנו. רוצה לבשר לעופרה ועודד את אבל שמחתי עוד הם אולי ישנים ואיני רוצה להפריע את לבי בכל שנתם. ושמחתי עם כולם. נועה, דוד יקירי! מזל טוב. ברכתי לבריאותם של אורן ולימור ואלון וכולכם. רו כ ה ^ בשלום! יקירתנו, חמדת כל ולב לבי, המשפחה, תמר, יקירה! יבוא הלוואי השלום בעקבותייך ובהיותך כן בתוכנו, יהי!!! ולכולם, שלום! בלי אוהבת סוף, סבתא נחמה. 18.4.2002 ל ז ה ^ עתה לעת הולכת לקו־אופ לקניות אחרונות לפני נסיעתה, עיתון לשבת ועוד זוטות. כך כל היא מאורגנת ושקטה ועמלנית. פליאה בעיני שקט נפשי, איך אני כי לי, שנראה תמיד מלאה פחד, אי־ביטחון וציפייה, בלי לדעת אני מה בעצמי אני למה רוצה, מצפה. תמיד ממהרת במחשבתי, תמיד דואגת למשפחתי, למצב בארצנו, ויש למה באמת זה אם לדאוג. כבר זאת עוזרי וגם בעיה, אופי. גם אולי זקנתי אני ולכן ממהרת. בסוף יהיה עוד אולי גם טוב. נחמה, בוקר, 19.4.2002 [ 109 ]