כאילו זה יומי האחרון | נחמה קפלון

ששוב לי מחכה תקופה כבר אנו כי קשה, רגילות אחת לשנייה והיא יודעת הכול, מה שאני יודעת, בקשר לתרופות וכל מה אין אבל היתר, לעשות. בוקר 12.4.2002 להנה את קינחתי הבוקר בשיחה עם טלפון אני הילדה. יודעת מהם חיים קשים בהרבה אבל מובנים, בסגנון שאצלם, ממש איני יכולה זה. את לעכל אומללות לכל אורך לא הדרך. על אדבר יחסיה עם עוד אלה כמו בעלה, הגם בנמצא, גם שאפשר אבל אחרת, ישנו בן אצלם יחיד לו שחיכו בכיליון ועם בור הוא עיניים, הארץ, והוא את קלקל חייו ומחסל חיי את הוריו. גרוש פעמיים, אב לחמישה, שני הראשונים בן ילד - 14 וילדה בת 8, גדלים אצל הילדה יתומים גם להם יש חיים. וגם אמא אבא, ואין הם להם! גדלים באווירה לא כך כל בריאה, ליד צמאים אוהבת מאבא והוא אצל ישן גס, אבא הילדה לו באין מקום מה אחר. לי אין אגיד, מילים. גם הוא ואין לה, מתחצף מוצא. היה אביו מגרש כמו אותו שבאמת אבל לו, מגיע הילדה כל ונגד אמא, לה יש היגיון רגשות. כל מתוך הסבך פעם רצתה להתאבד, שכבה עשרה ימים בבית חולים וחזרה לגיהינום. אנשים אינם כמה עד מבינים מהר החיים נגמרים ואינם מנצלים רק אותם, בריב ומדון ומזון! מורכבים החיים. חיי בסוף איני יודעת איך נחוץ לחיות, ואולי אפשר אחרת. צלצלתי היום להילדה. היא טוב לא מרגישה ושוכבת במיטה. בקושי לי ענתה בטלפון. לשמחתי דוד נמצא אצלי היום (נחוץ לאלזה משהו לסדר בקשר נסיעתה לפיליפינים). איני מדברת אתו כך כל אבל הרבה, נעים לי מכם שמישהו על־ידי, אני הגם לו. יקר אחד כל של זמן כי מודעת בכך יש לעתים אנוכיות. וגם אני אצלי את מפצה על עצמי בדידותי שלא הגם משאירים לבד אותי אין אבל לשעה, יותר לי יקר מנוכחותכם. בטח אתם מבינים אותי ותסלחו. אולי יותר אני מדי נטפלת ורגשנית ואולי יותר מדי על חושבת עצמי במחשבותיי וברגישותי. לי היו בריאים ואני מאושרת שאתם קיימים בסביבתי ונענים לכל קריאתי. אני נזכרת בשיר קטן, במקור ברוסית, והנה בעברית: ״שתמיד יהיו שמים, שתמיד תזרח השמש, שתמיד תהיה אמא, שתמיד אהיה אני". [ 104 ]