אנטיביוטיקהבחלבשלהרפתן האחר) הייתה%58.
בניסוי היה גם תסריט שלישי ("היסק כפול") ובו
נשללה תחילה האפשרות שמקור התקלה בחומ
־
רים אחרים, ואז נשללה האפשרות שמקור התק
־
לה בחלב של הרפתן האחר, כך שנותרה האפשרות
שמקור התקלה בחלב של הנתבע. גם כאן ההסת
־
ברות שתוצאות הבדיקות היו נכונות (כלומר שה
־
תקלה לא נגרמה עקב החומריםהאחריםאו החלב
של הרפתן האחר) הייתה %58. מאחר שלא היו
הבדלים ניכרים בין התוצאות של תסריט ההיסק
היחיד ותסריטההיסקהכפול, התוצאותשלשניהם
יתוארו להלן יחדיו.
שיעור המשיבים שסברו שיש לקבל את התבי
־
עה בתסריטהראיההישירההיה כ־%28, בעוד שרק
כ־%04 מהמשיבים בתסריטי
הראיותהנסיבתיותסברו כך.
בניגוד לניסוי הקודם, בניסוי
זה היה גם פער ניכר בהער
־
כה של המשיבים את ההס
־
תברותשהנתבע אכן אחראי
ס
�
לתקלה בייצור (כ %08 בת
־
ריט הראיה הישירה, לעומת
כ־%56 בתסריטי ההיסקים),
אולם ניתוח סטטיסטי של
הממצאים הראה שהפער
בהערכת ההסתברויות אינו
מסביר במלואו את ההבדל
העצום בנכונות להטיל אח
־
ריות.
אם ממצאי הניסויים הללו
משקפים את האופן שבו שופטים שוקלים את
הראיות המובאות לפניהם, יש בהם כדי להצביע
על קיומה של הטיה חזקה נגד הטלת אחריות על
בסיס ראיות נסיבתיות, גם כאשר הראיות הנסיב
־
תיות אינן פחות אמינות מראיות ישירות מבחינה
אובייקטיבית, וגם כאשר השופט אינו מעריך אותן
כפחותאמינות באורחסובייקטיבי. הטיה זו קיימת
אם הראיות מדעיות או טכנולוגיות (כמו בני
־
סויי המהירות ובבדיקות המעבדה) ואם הן עדויות
ראייה(כמו בניסוי האוטובוס). היאקיימתגםכאשר
הראיות נוגעות לעובדות הקונקרטיות ואינן ראיות
סטטיסטיותגרידא. היאקיימתבמקריםשלאחריות
אפשר לנסותלהתמודד
עםההטיהעל ידי כלל
משפטי שיקבעמפורשות
שאין הבדל בין ראיות ישירות
לראיות נסיבתיותמבחינת
הקבילותאו המשקל שלהן.
אולםאםמדובר בהטיה
המושרשתבפסיכולוגיה
האנושית, ספקעד כמה
כלל כזה יגשיםאתמטרתו
פליליתושלאחריותאזרחיתכאחד. כמו כללי אצבע
אחרים, גםהחששמהתבססותעל ראיות נסיבתיות
עשוי להיות מוצדק במקרים רבים; אולם המחקר
שלנו גילהשאנשים נוטים לפעול לפי כלל אצבע זה
גםכאשר אין לו הצדקה.
אפשר לנסותלהתמודד עםההטיההנדונהעל ידי
כללמשפטי שיקבעמפורשותשאין הבדלבין ראיות
ישירות לראיות נסיבתיות מבחינת הקבילות או
המשקל שלהן, כפי שנעשה באחדות ממדינות אר
־
צותהבריתבהנחיותהניתנותלמושבעים. אולםאם
מדובר בהטיה המושרשת בפסיכולוגיה האנושית,
ספק עד כמה כלל כזה או אמצעים דומים יגשימו
את מטרתם. אפשר אף לטעון שאם מדובר בהטיה
רווחתבקרב הציבור כולו, קידוםהאמון של הציבור
בבתי המשפט מהווה שיקול
נגד סילוקהשל ההטיה.
דרך אחרת להתמודד עם
ההטיה היא באמצעות קבי
־
עה של חזקות ראייתיות.
למשל, סעיף 13 לפקודת
הסמיםהמסוכניםקובעשמי
שהחזיק סם כלשהו בכמות
העולה על מינימום מסוים,
"חזקה שהחזיק בסם שלא
לצורך צריכתו העצמית ועליו
הראיהלסתור".
עוד דרך להתגבר על הקו
־
שי שיוצרת ההטיה הנדונה
היא שינוי הכללים של הדין
המהותי. לדוגמה, סעיף
314 לחוק העונשין מטיל אחריות פלילית על מי
ש"מחזיק דבר, כסף, נייר ערך או כל נכס אחר שיש
עליהםחשדסבירשהםגנובים, ואין בידו להניחאת
דעתו שלביתמשפטשרכשאתההחזקהבהםכדין".
על ידי הטלתאחריותפליליתבגין עצםההחזקהשל
רכוש החשוד כגנוב מייתר החוק את הצורך להסיק
מהעובדות הללו שהמחזיק היה מעורב בגניבה של
הנכסים או קיבל אותם בידעו שהם גנובים. כיוצא
בזה, במקריםמסוימיםשל עבירותהכנהאפשר לה
־
בין את הענישה כמיועדת לייתר את הצורך להסיק
מפעולות ההכנה את כוונתו של הנאשם לבצע את
העברההמושלמת.
83
׀
עורךהדין
אפריל4102
