שפיטה
ההטיה נגדראיותנסיבתיות
שרלוק הולמס, הרקול פוארו ואפילו ד"ר גרגורי
האוס זוכים להערצת הקוראים והצופים על יכול
־
תם לפתור תעלומות בשימוש בהיסקים מראיות
נסיבתיות. אולם היוצרים של ספרי בלשים ודרמות
טלוויזיה כמעטלעולםאינםמסתפקיםבסוג זהשל
ראיות. כמעט כל אחד מה
־
ספרים או מהפרקים בס
־
דרה מסתיים בסצנת שיא
שבה מוצגות ראיות ישירות
התומכות במסקנת הבלש
(או הרופא), כגון הודאה
של מבצע הפשע. הראיה
הישירה מאששת את אמו
־
נתם של הקוראים והצו
־
פים שההיסקים היו נכונים.
ההנחה המשתמעת היא
שהיסקים כשלעצמם אינם
מספיקיםלקבועאתאשמתו
של החשוד. כיוצא בזה, שי
־
טות משפט עתיקות, לרבות
המשפט העברי, נרתעו מה
־
אפשר להסתמך
גםעל הנסיבות
החשש מהתבססות על ראיות נסיבתיות עשוי להיות מוצדק במקרים
רבים, אף שלפי דיני הראיות אין מניעה להטיל אחריות משפטית על
בסיס ראיות כאלה. אולם מחקר שנערך באוניברסיטה העברית מגלה
שאנשים נוטיםלפעול לפי כלל אצבע זה גםכשאין לו הצדקה
טלת אחריות משפטית על בסיס ראיות נסיבתיות
גרידא. לעומת זאת, העמדה הרווחת בדיני הראיות
המודרנייםהיאשעל ביתהמשפטלבחון אתהאמי
־
נות ואת המשקל של ראיות נסיבתיות בדיוק כשם
שעליו לבחון את האמינות ואת המשקל של ראיות
ישירות, ואין כל מניעה לה
־
טיל אחריות משפטית, פלי
־
לית או אזרחית, על בסיס
ראיות כאלה. לאמיתו של
דבר, מחקרים המצביעים על
הבעייתיותשל עדויותראייה
תומכים במסקנה שלעיתים
ראיות נסיבתיות אמינות
יותר מעדויות ראייה. אף
על פי כן יש בסיס להשערה
שאנשים, לרבות משפטנים,
נוטים לייחס משקל נמוך
יותר לראיות נסיבתיות, גם
כאשר אין סיבה טובה לנהוג
כך. מדי פעם אנו שומעים
סנגור האומר כי "כל מהשיש
איל זמיר, דורון טייכמן ואילנהריטוב
פרופ' איל זמיר,
חבר סגל בפקולטה
למשפטים, האוניברסיטה
העברית בירושלים
פרופ' דורון טייכמן,
חבר סגל בפקולטה
למשפטים, האוניברסיטה
העברית בירושלים; פרופסור
אורח בביתהספר למשפטים,
אוניברסיטתקולומביה
(אביב 4102)
פרופ' אילנה ריטוב,
חברתסגל בביתהספר
לחינוך, האוניברסיטה
העברית בירושלים
אחתההשערותשהועלו
בספרותלרתיעהמהטלת
אחריותעל סמך ראיות
נסיבתיותהיא זו: אםעד
שיקר, האחריותהמוסרית
לטעותהשיפוטיתמונחת
על כתפי העד, בעוד שאם
השופטשגהבהסקת
מסקנותמראיות נסיבתיות
- האחריותרובצתעליו
אפריל4102
עורךהדין
׀
78
