גדר המחלוקת בשאלת ברירת הדין בנוגע למזונות
אישה במסגרתהליכי גירושים. פסק הדין הקצר, בן
חמישהעמודיםבלבד, דחהאתהטענההעקרוניתכי
אי אפשר לקבוע מראש בהסכם ממון את הערכאה
שבפניהתידון שאלתמזונותהאישה. בפסקהאחת,
ובבחינתלמעלהמן הצורך, ציינההנשיאה (בדימוס)
דוריתביניש (ובהסכמתםשל השופטיםאליעזר רי
־
בלין וסליםג'ובראן) אתהדבריםהאלה:
"מעבר לנדרש, נעיר כי לגופם של דברים, טענתו
המרכזיתשל העותר בפנינו היתה כי בית־הדין הר
־
בני האזורי לא היה מוסמך לדון בתביעת המשיבה
למזונותיה. זאת, בהתחשב בהסכם ממון בין בני־
הזוג שאושרעל־ידי נוטריון טרםנישואיהםבהתאם
לסעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון בין בני־זוג, התשל"ג־
3791. לטענת העותר, בסעיף 02 להסכם האמור
הסכימו בני־הזוג כי סמכות־הדיון בענייני המזונות
תהא נתונה לבית־המשפט
האזרחי בלבד ולאלבית־הדין
הרבני. מנגד, טענה המשיבה
כי מאחר והסכם הממון לא
הוגש לאישורה של ערכאה
שיפוטית, אין בתניית השי
־
פוט לעניין מזונותיה כדי
לחייבה. טענה זו של המשי
־
בה דינה להידחות; סעיפים
הסכמיים שעניינם במזונות
האישה - להבדיל מענייני
רכוש בין בני־הזוג - עשויים
להיות בעלי תוקף מחייב אף
בלא שאושרו כלל, קל וחומר כאשר ההסכם אושר
על־ידי נוטריון שוידא כי בני־הזוג ערכו אותו בה
־
סכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו
(ראו והשוו: סעיף21(ב) לחוקלתיקון דיני המשפחה
ו
�
(מזונות), תשי"ט 9591, הקובע כי הסכם בדבר מז
־
נות בגיר ניתן לאישור בית־המשפט, אך אינו חייב
בכך). לפיכך, צודק בא־כוח העותר בטענתו העקרו
־
ניתלפיהכאשר הסכםבין בני־זוג קובעבאופן ברור
ומפורש כי הסמכות בענייני מזונות האישה תהא
נתונה בידי ערכאה מסוימת - בית־המשפט לענייני
משפחה או בית־הדין הרבני - משמעות הדבר היא
כי האישה עשתה שימושמראשבזכותהברירה הנ
־
תונהבידהלפי סעיף 4 לחוקשיפוטבתי־דין רבניים
(נישואין וגירושין), תשי"ג־3591".
בעוד שבפרשת וקנין עמד בית המשפט על מש
־
מעות יכולת הברירה המוקדמת של בני הזוג (קרי,
מעמדההיחסי של הסכמתבני הזוג למול כוחההמ
־
שפטי של הכריכה של נושאים הנלווים לגירושים
פלונית נ' בית
בגירושים עצמם), בבג"ץ 11/1262
(פורסם בנבו,
הדין השרעי לערעורים בירושלים
11.21.72) בחן ביתהמשפטאתהשאלההמשלימה,
היא יכולתם של בני הזוג לחרוג מהסכמה מפורשת
שניתנהבמסגרתהסכם, באותו המקרההסכם גירו
־
שים(אףשכפי שיוסברלהלן, אותםהעקרונותחלים
על הסכמים טרם הגירושים, ואף טרם הנישואים).
באותה הפרשה התעוררה מחלוקת בין בני הזוג
בשאלה לאיזה בית משפט הסמכות לדון בעניינם,
וזאת מאחר שהסכם הגירושים, שנחתם בפיקו
־
חו של בית המשפט לענייני משפחה ואושר על ידו,
הכיל הסכמה להתדיין בפני
בית המשפט לענייני משפ
־
חה בנוגע להסדרי ראייה אך
לא הייתה בו הוראה מק
־
בילה בנוגע למשמורת. בית
המשפט פסק כי יש לבחון
את הסכמת הצדדים כמכ
־
לול, על רקע כלל הנסיבות,
לרבות התדיינויות קודמות
והסכמות חלקיות בכתב.
בכך אימץ למעשה בית המ
־
שפט כליםחוזיים כדי לבחון
אתאומד דעתהצדדיםאשר
להסכמתםלהתדיין בפני ערכאה זו או אחרת. בתוך
כך ציין בית המשפט כי יש לבחון, במסגרת בחינת
אומד דעתהצדדים, אףאתהתכליתהאובייקטיבית
של ההסכמה (שם, פסקה 02). כך מצאביתהמשפט
כי באותו המקרה מובילה הסכמתהצדדים למסקנה
שהסמכות הבלעדית לדון בענייני משמורת והסד
־
רי ראייה נתונה לביתהמשפטלענייני משפחה. לצד
זאת ציין ביתהמשפט כי אף ניתוח פורמליסטי של
מבחני "הסמכותהנגררת" היה מוביל לאותה המס
־
קנהכי מקוםשבו נערך ההסכםבמעורבותו הפעילה
של בית המשפט ואושר על ידו, יש לראותו כאילו
ביתהמשפט"דן ופסק" וקנהסמכות נגררת.
בפרשת פלונית גילה בית המשפט נכונות מפור
־
זוהי נקודתמפנהמשמעותית
בתחוםמרוץהסמכויות.
המשמעותהיאכי בני זוג
המעונייניםאו שאינםמעוניינים
בהתדיינותעתידיתבפני
הערכאההדתיתרשאיםלקבוע
זאתבהסכםטרום־נישואים
119
׀
עורךהדין
אפריל4102
