משפחה
בעקבותבג"ץ01/9296פלוניתנ' ביתהדין הרבני הגדול (ניתן ביום31.3.02)
צפוי לעורר מחלוקת ציבורית, ולהימנע מהכרעות
הנוגעות למהות העניין - האוטונומיה של הצדדים
וחופש הדת שלהם, למול המעמד הציבורי הנ
־
תון לרשויות דתיות בישראל (וראו לדוגמה בג"ץ
,
אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים
8638/03
פ"ד סא(1) 952 (6002)).
בבלי
במסגרת זאת, פסקי הדין בבג"ץ 29/0001
, פ"ד מח(2) 122 (4991)
נ' בית הדין הרבני הגדול
פ"ד מח(2)
לב נ' בית הדין הרבני
ובבג"ץ 29/4193
194 (4991) היו נקודת מפנה ראשונה, שבה דן בית
המשפטלגופו שלעניין בשאלתהנורמותשיחולו על
המתדיינים בפני ערכאה דתית. קביעתו העקרונית
של ביתהמשפט, שנהייתההלכהמחייבת, הייתהכי
בעניינים אזרחיים הנדונים בפני ערכאה דתית אין
לה הסמכות להכריע בסכסוך על פי נורמות דתיות
בהעדר הסכמה של הצדדים לכך. לענייננו משמעות
הדבר היא ששאלת קניית
הסמכות, ובפרט שאלת
ה"כריכה", היאטכניתבעיק
־
רה, ונועדה לייעל את ההליך
המשפטי ולאפשר אתבירורו
כמכלול בפני ערכאהאחת.
לכאורה די בהכרעה עק
־
רונית זו לצמצם את החיכוך
שבין האוטונומיה וחופש
הדתשל הפרט ובין הסמכות
הנתונה לערכאה הדתית. עם
זאת, פתרון זה הוא חלקי
ולאמספק. במישורהעקרוני,
עצם אילוצו של הפרט להתדיין בפני ערכאה שלא
פעם הוא אינו יכול להיות חלק ממשי ממנה הוא
פגיעה באוטונומיה שלו. לדוגמה, בבתי הדין הרב
־
ניים בישראל יש דיינים גברים בלבד. נשים, באופן
קטגורי, אינן חלק מהגוף שבפניו הן נדרשות לא
פעם להתדיין. במישור המעשי, מחקרים אמפיריים
הראו כי ערכאות דתיות, בפרט בתי הדין הרבניים,
אינן מקיימות את הלכות בבלי ולב אלא באופן
מוגבל (וממילא תחומים רחבים דוגמת משמורת
והסדרי ראייה כפופים רק לעיקרון הכללי של טובת
הילד, ומתחםשיקולהדעתהמסורלערכאההדיונית
רחב ביותר). קרי, השאלה הפרוצדורלית־לכאורה
בפני איזו ערכאהמתקייםההליך, יכולהלהשפיעלא
פעםעל השאלהמהו הדין המהותי שעל פיו תתקבל
ההכרעה.
בהקשר זה, בשני פסקי דין מרכזייםשל בית המ
־
שפט העליון תוחמה הסמכות של הערכאה הדתית
להכריעבסכסוך בין בני זוג. הפרשההראשונה, בג"ץ
סרגובי נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים
9476/96
[פורסםבנבו] (60.9.11), עסקהבשאלהאםישלבית
הדין הרבני הסמכות להכריע בהליך שבין בני זוג
שאחד מהם חסר דת. בית המשפט העליון קבע כי
באופן קטגורי אין לבית הדין סמכות לדון בהליכים
מסוג זה, שכן סמכותו מוגבלת למקרים שבהם שני
בני הזוג הםבני אותההדתבלבד (וברור כי הלכה זו
מחייבת כי שני בני הזוג יהיו בני אותה הדת במו
־
עד התגלעות הסכסוך, שכן החשש שהערכאה הד
־
תית תהיה מוטה נגד בן הזוג שאינו בן אותה הדת
מתעצם במיוחד כאשר הזוג המיר את דתו). בבג"ץ
בדר (מרעי) נ'
9611/00
, פ"ד נח(4) 652 (0002)
מרעי
נדונה פרשנותו הראויה של
חוק בתי הדין הדתייםהדרו
־
זיים, תשכ"ג־2691, ונקבע כי
סמכותו של ביתהדין הדרוזי
לדון בעניינים הנלווים לגי
־
רושים מוגבלת רק למקרים
שבהםמסכימיםשני בני הזוג
שההליך יידון בפני הערכאה
הדתית. גם בפרשות אלה
התמקד בית המשפט בשא
־
לה הטכנית לכאורה - היקף
הסמכות המסורה לערכאה הדתית - ולא בחן את
שאלתהאיזון שבין האוטונומיהשל הפרט ובין הס
־
מכותהקנויהלערכאההדתית.
בשלוש פרשות אפשר לזהות שינוי מגמה מסוים
שלביתהמשפטהעליון, ונכונותגוברתמצידו לבחון
את שאלת מרוץ הסמכויות ואת סמכות הערכאה
הדתית תוך מתן משקל לזכות לאוטונומיה כחלק
בלתי נפרד מהפרשנותהחוקתיתבישראל.
וקנין נ' בה"ד הרבני האזורי נתניה
בג"ץ 30/6686
ה
�
(פורסםבנבו, 30.01.2) פתחאתהדלתלראשונהל
כרהבאפשרותהברירההמוקדמת. משמע, ביכולתם
שלבני הזוג לקבועבהסכםמבעודמועדאתערכאת
השיפוט במקרה של פרידה. באותה הפרשה הייתה
בפרשתפלוניתבחן בית
המשפטלראשונהאת
היחסשבין עקרון ההסכמה,
המשקףאתהזכותהחוקתית
לאוטונומיה, ובין יכולתהשל
ערכאתשיפוטלקנותסמכות
לדון במחלוקתשבין בני זוג
אפריל4102
עורךהדין
׀
118
