שיעור חופשי / תשרי תשעח / ספטמבר 2017 / גליון 123

רק מעטים מבני הנוער בארה"ב רואים את האלימות בסרטים מצוירים, בסדרות, במשחקי וידאו ובתוכניות בידור כאלמנט שלילי - ושליש מהם אף תופשים אותה כדבר טוב. כך עולה ממחקר שפורסם בארה"ב .12-11 ובדק עמדות של צעירים בני 2015־ ב בישראל, כאשר צעירים נפגעים מאלימות ברשת, מצבם הנפשי ירוד יותר, והם חווים בדידות רגשית וחברתית - כך עולה ממחקר שנערך בקרב תלמידי בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים וחטיבה עליונה, . המורים, על פי אותו מחקר, 2014־ ופורסם ב מביעים דאגה מתופעות האלימות ואמונה כי בית הספר מחויב לטפל בהן, אך מטילים ספק ביכולתו לעשות זאת. המלצת המחקר היא לתגבר תוכניות מניעה והתערבות במערכת החינוך כבר בגילאים צעירים, כדי להכשיר תלמידים להתנהגות אחראית בשימוש שלהם בתקשורת. לדברי ד"ר מירה פוירשטיין, לשעבר ראש החוג לתקשורת במכללה האקדמית לחינוך אורנים, "אחת הדרכים להתמודד עם עמדות כלפי אלימות ועם התנהגות אלימה היא ללמד תלמידים וסטודנטים לקרוא את התקשורת בעיניים ביקורתיות, לנתח ולהבין את האופן שבו היא בוחרת להציג את המציאות האלימה, ולעצב גרסה אישית משלנו על המציאות. תוכניות כאלה יאפשרו לתלמידים לבחון את הזיקה של אירועים אלה לחייהם, וזו הזדמנות בשבילם לשוחח על אלימות". ד"ר פוירשטיין מנסה לקדם במשך שנים את תחום החינוך לאוריינות מדיה ביקורתית ולשלבו בתוכניות הלימודים, החל בגן הילדים. בספרה "מדברים אקטואליה: אוריינות תקשורת" (מופת, ), התרכזה בתקשורת חדשותית, וכתבה פרק 2016 העוסק באלימות, ומשלב בין ניתוח טקסטים לבין התנסות ביצירת טקסטים חדשים (נושאים נוספים הנידונים בספר הם ספורט, ייצוגי יופי, אבל ושכול וסמים). זה שנים רבות שמחקרים רבים מראים כי לתקשורת יש פוטנציאל לא רק לעודד ואף לחולל התנהגות אלימה, אלא גם להבנות את התודעה שלנו ולשנות את עמדותינו בסוגיות שונות. כך בקרב 2010-2007 למשל, במחקר שנערך בשנים בישראל וברשות הפלסטינית, 14-8 צעירים בני נמצא כי חשיפה חוזרת ומתמשכת לאירועים אלימים של הסכסוך בתקשורת מגבירה ומטפחת עמדות פרו־מלחמתיות, עוינות כלפי "האחר", הקצנה ודה־הומניזציה אצל כל אחד מהצדדים, וכן מחזקת את התפישה ש"אין עם מי לדבר". ד"ר פוירשטיין סבורה כי גם הסיקור התקשורתי במרבית אמצעי התקשורת בארץ בנושאים של אלימות חברתית, כמו פגיעה בילדים ובנשים, מקצין את תמונת המציאות שלנו לגבי אלימות בחברה - ולפיכך עשוי להוביל למסקנה שהעולם הוא מקום אלים ומסוכן ואין באפשרותנו לשנותו. "בעולם של תקשורת מסחרית, סיקור שיש בו תיאורי אלימות קיצונית הוא מקדם רייטינג. הכותרות הסנסציוניות נועדו להפחיד ולרגש. מקרי האלימות מוצגים כתופעות יוצאות דופן, מקרים פרטיים וקיצוניים, ולא כתופעה חברתית, וכך איננו יכולים לדעת את ההקשר ואת הנסיבות של האירועים ולהבין מה גרם לאותה אלימות חריגה. "כמו כן יש נטייה להפוך את האירוע האלים לרחוק וזר. הוא קורה ל'אחרים', עולים חדשים, מהגרי עבודה, חרדים, בדואים - כביכול הרחק מאיתנו, החיים במשפחות 'רגילות', וכך הסיקור מקצין את הקיטוב בין 'אנחנו' ל'הם'. תיאור המעשים עצמם הוא עד לפרטים המזוויעים ביותר. דוגמאות לכך אפשר למצוא בסיקורים של מעשי אלימות נגד ילדים גם בתקופה האחרונה". תני בבקשה דוגמה לקריאת טקסט העוסק באלימות נגד ילדים. "למשל, דיווח על התעללות הורים בתינוקם במרכז הארץ, תוך תיאור מפורט של הפגיעות וטשטוש בין הפרטי והציבורי היוצר ריגוש ואמפתיה לקורבן. בעבר לא פירטו את הפגיעות. כיום מגיעים לתיאורים כמו דימום פנימי, נזק מוחי, נשיכות. זו חדירה לתחום הפרט. זהות ההורים מטושטשת בסיקורים אלה, עובדה התורמת אף היא להרחקה ומחריגה אותם. ההורים מיוצגים על ידי סנגורים ומדווחים שהם בסערת רגשות: מבולבלים, מצטערים, הזעיקו עזרה. כל הדיווח הוא רגשי, ברמה של מקרה פרטי ולא כתופעה". יש דמיון לסיקור תקשורתי של אלימות נגד נשים? "בהחלט. גם כאן הטיפול התקשורתי נשאר ברובד הפרטי ולא מוצג כתופעה חברתית, כאילו מדובר במכת טבע. אין פנייה לפוליטיקאים כדי שיגיבו וימצאו פתרונות ברמה המערכתית, כפי שקורה באירועים על רקע לאומי. הסיקור לא מציג תמונה מאוזנת ומקבע את הנחיתות החברתית של נשים - כולן חלשות, כביכול. המרחב הציבורי מוצג כמסוכן, כאילו שהמרחב הביתי בטוח יותר. גם בדיווחים על אלימות נגד נשים ניתנת במה לנציגי המוסדות, כמו המשטרה, בעוד שמרכזי הסיוע לא מרואיינים לרוב. "המרכיבים המרכזיים בסיקור הם סנסציה ורייטינג", מדגישה ד"ר פוירשטיין. "כולם יודעים שמדובר בתופעה חברתית רחבה בהרבה מהנתונים הקיימים במוסדות הרווחה ובמשטרה, ויש נשים רבות שלא מדווחות. גם אלו שמדווחות צריכות לעבור מסך, זה צריך להיות מקרה עם מפלס דם גבוה. משהו עסיסי. יש שגרת דיווח. הסיבות לאירוע פשטניות ומגוחכות: האישה רצתה לעזוב, היה סכסוך. המסר שעובר בדיווחים הוא שמסירים אשמה מהתוקף ומחזקים את עמדת הקורבנות שלו: ילדות קשה, רגע של אי שפיות, צרכן סמים. גם כאן פועל מוטיב ההזרה, דהיינו מנסים להפוך את האירוע האלים לרחוק וזר, כזה שקורה אצל 'אחרים', אנשים בקבוצות שוליים. "גם אירוע האלימות נגד נשים מסופר מנקודת מבט פרטית, אישית ואפיזודית, לא כתוצאה של בעיה חברתית כמו אי שוויון בין המינים ויחסים בתוך המשפחה. התקשורת לא מתמודדת עם הנושא כתופעה חברתית הדורשת טיפול, במיוחד שמדובר בערעור המיתוס הישראלי של קדושת המשפחה". כיצד יכולות תוכניות לאוריינות תקשורת לשנות מציאות זו? "התוכניות לאוריינות מדיה ביקורתית כוללות לא רק ניתוח של סיפורים וייצוגים תקשורתיים שלהם, אלא גם התנסות בהפקת חומרים תקשורתיים, וכך מאפשרות למשתתפים לבחון את הדעות והעמדות שלהם בסוגיות שונות ולערער על תפישות קיימות. הדיון במרכיבים מסחריים ואתיים באמצעי התקשורת נותן כלים לחשיבה ביקורתית ולתפישה שאפשר לשנות - לא להיכנע לתפישות פטליסטיות שהעולם הוא כזה, אלים ואכזר, ואין מה לעשות. לדיון בשיח האלימות בתקשורת יש חשיבות מיוחדת דווקא בעידן הרשתות החברתיות". למה כוונתך? "הרשתות החברתיות הן הכיכר הדיגיטלית המרכזית של השיח הציבורי, ויש להן פוטנציאל לשמש מגבר לאלימות ולהפצתה הוויראלית. מבזקי החדשות, המעדכנים כל רגע דרמטי ו'מרגש' של אלימות, מגבירים את תחושת האלימות, עד שנדמה לעתים שאנחנו מחכים לאירוע הבא. שכיחות גבוהה של דימויי אלימות במדיה מטפחת תרבות אלימה ומבנה את תמונת העולם המסוכנת המכונה 'סינדרום החיים בעולם אכזר'. "אפשר להאשים את המדיה בכך שהיא מעוררת הסתה ומגבירה אלימות, מעשי התאבדות, גזענות ושנאה, אך זהו כשל מחשבתי. טכנולוגיות נוצרו על ידי אנשים שהתנהגותם מושפעת מתרבות, היסטוריה, ערכים וסביבה. אפשר לראות ברשתות החברתיות בראש ובראשונה אמצעי לשינוי. תפישת האוריינות הביקורתית מקדמת את היכולת של הציבור להגיב ולהשפיע, להבין את כוח המדיה והשיח התקשורתי ולהניע מהלכים כדי להפעיל לחץ על ממסדים שונים לתיקון עיוותים במציאות החברתית".  // מדיה וחינוך אתנחתא אמצעי המדיה השונים מסקרים מקרי אלימות כאירועים סנסציוניים, מרוחקים מהצופה ומנותקים מהקשר - במקום לדבר ד"ר מירה פוירשטיין על מקורות האלימות ועל הדרך לעצור אותה. מסבירה כיצד אפשר להשתמש בתקשורת כדי לשנות עמדות רותי גליק כלפי אלימות - ולהפסיק לקבל אותה כרע הכרחי   לרתום את התקשורת לשינוי העולם "גם אירוע האלימות נגד נשים מסופר מנקודת פוירשטיין: מבט פרטית, אישית ואפיזודית, לא כתוצאה של בעיה חברתית כמו אי שוויון בין המינים ויחסים בתוך המשפחה. התקשורת לא מתמודדת עם הנושא כתופעה חברתית הדורשת טיפול" פוירשטיין. "המרכיבים המרכזיים בסיקור התקשורתי הם סנסציה ורייטינג" צילום: רמי שלוש / הארץ 2017 ספטמבר < שיעור חופשי 36