אתרוג | תשרי תשפ"ב | ספטמבר 2021 | גליון 88

תשרי תשפ״ב 32 צדקחברתי בתורה ובספרותחז”ל ד "ר בני פורת, חוקר ומרצה בכיר בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים וראש המכון לחקר המשפט העברי, בוחן בספרו החדש, “צדק דלים” ), את עקרונות הצדק החברתי ודיני 2019( הרווחה בתורה ובספרות חז”ל, ומגלה כי יש ביניהם שוני מהותי: “המקרא וחז”ל מציגים מודלים שונים של צדק חברתי. חזון הצדק המקראי מהפכני מאוד, ומציב לחברה משימה שאפתנית הכוללת טיפול שורש בבעיית העוני. המקרא שואף שהעניים לא רק ישרדו, אלא ישתקמו ויעמדו על רגליהם באופן עצמאי. מצוות היובל, שמיטת חובות ושחרור העבדים נועדו לפתור את בעיית העוני מיסודה. מנגד, בעולמם של חז”ל השאיפה לצדק חברתי מתבטאת בעיקר באמצעות מוסד הצדקה, ששואף להישרדות העניים ולהבטחת קיומם, מודל הרבה פחות מהפכני ויותר שמרני”, טוען ד”ר פורת. מציאות שונה הכתיבה תפישה שונה השאלה הגדולה שמעלה ד”ר פורת היא מה מקור ההבדל בין הגישות. מדוע חז”ל נמנעים מליישם את המודל המקראי בסוגיית העוני? אחת התשובות היא שמדובר במציאות היסטורית שונה שעניינה המעבר מריבונות לגלות: התורה מתייחסת לחברה יהודית ריבונית ולכן דיני הצדק והרווחה שהיא מציעה הם שאפתניים. חז”ל לעומת זאת, מתייחסים למציאות של קהילות יהודיות לאחר אובדן הריבונות, אשר נאבקות על קיומן תחת שלטון זר. במציאות זו חזון הצדק צנוע יותר. תשובה שונה לפער בין התורה לחז”ל הוא השוני בין אוטופיה לריאליה. המצוות החברתיות שנכתבו בתורה מציבות אידיאלים גבוהים שעל החברה להגשים. לשם כך התורה מורה על עריכת מהפכות חברתיות עמוקות, כגון הכרזה על שמיטת חובות מדי שבע שנים, וחלוקה מחדש של נחלות ארץ ישראל בשנת היובל, במטרה לאפשר התחלה חדשה לאנשים שאיבדו את נחלתם ואת חירותם. ההיסטוריה מעידה שהאידיאל הזה היה אוטופי במהותו וקשה עד בלתי אפשרי להגשמה. כשחז”ל ביקשו לכונן מערכת רווחה בת-קיימא הם נאלצו לוותר על רבים מהאידיאלים של החוק המקראי. ויתור זה מודגם בין היתר בתקנת הפרוזבול שתיקן הלל הזקן, נשיא הסנהדרין, כמאה שנה לפני חורבן בית שני. כשנוכח לדעת שבגלל החובה לשמוט חובות כספיים “נמנעו העם מלהלוות זה את זה” התקין הלל הזקן את הפרוזבול, אשר בפועל שיחרר את המלווים מחובת שמיטת חובות הלווים. הלל הזקן הבין שמצוות שמיטת חובות יפה וראויה, אך גדולה בכמה מידות על בני אדם רגילים כדוגמת בני דורו. “חז”ל הציעו מודל של צדק חברתי פחות שאפתני מזה של התורה, אך יותר מעשי”, אומר ד”ר פורת ומדגיש כי “דיני קופת הצדקה של חז”ל, המופיעים במשנה במסכת פאה ובבבלי במסכתות בבא בתרא וכתובות, הצליחו מבחינה היסטורית להחזיק את הקהילות היהודיות לאורך אלפיים שנות גלות כשהן סולידריות ותומכות בעניי הקהילה.” יותר מקראיים או יותר חז”ליים? אחת השאלות שעוסק בהן ד”ר פורת בעבודתו במכון היא האם במדינת ישראל העכשווית, כאשר שבנו לחיים יהודיים ריבוניים ועצמאיים, יישום המשפט העברי בחוק הישראלי ראוי להיות ברוח יותר ‘מקראית’ או ברוח יותר ‘חז”לית’. האם עלינו לתור אחר דרכים מודרניות ליישום של דיני השמיטה והיובל המקראיים, ובכך לנסות לתרום לפתרון בעיית העוני, או שמא עדיפה שאיפה שמרנית יותר, של הסתפקות בסיוע לעניים לשרוד ולהתקיים, בדומה למנגנוני קופת הצדקה שייסדו חז”ל. לפי הגישה הראשונה מדינת ישראל ראש המכון לחקר המשפט העברי, ד”ר בני פורת, חקר את התייחסות המקרא וספרות חז”ל לשאלת הצדק החברתי ומצא הבדלים עקרוניים: במקרא מוצג חזון של חברה צודקת השואפת לפתור את בעיית העוני מיסודה, בעוד שאצל חז”ל השאיפה לצדק חברתי מתבטאת בעיקר במעשי צדקה שמטרתם לסייע לעניים צילם: רפי קוץ | כתב: אלעד מרגל