אתרוג | ניסן תשעט | אפריל 2019 | גליון 83

אותו גיירו וצירפו למשפחה הצעירה. גל היה אז בן חמש וחצי ועדי בן שלוש וחצי. בסוף אוגוסט באותה שנה גילתה דבורה שהיא בהריון, ונוספה למשפחה הילדה הרביעית, בת ששמה פארלי. כשהגיעה הילדה לגיל שש החליטו בני הזוג לאמץ את אבינועם, שהיה בן שלוש וחצי, בן לאם פיליפינית שהגיע ממשפחת אומנה. אחרי פגישות היכרות הגיעה כל משפחת בר-און לפגוש את אבינועם. עובדת סוציאלית שבדקה את מוכנות המשפחה לאימוץ הגיעה ושאלה את הילדים איך הם מרגישים לקראת צירוף עוד אח. עדי נזכר בפגישה ההיא: "אנחנו משפחה כמו כולם, אבא, אימא וילדים. אבל בהתחלה לא רציתי את האח הקטן. פחדתי מזה. היה לי מוזר. אבל כשאבינועם הגיע, מיד התחברנו והרגשתי נהדר". דבורה מוסיפה שעדי הזכיר לו את האח שהיה לו בבית האומנה. את בר המצווה של אבינועם ניצלו ההורים כדי לערוך מסיבת נושא: "ואהבת את הגר" . עשיית חסד: משפחת אומנה הפתיחות לגבי תהליך האימוץ מקלה על הילדים בחיפוש השורשים שלהם. מיכה פתח את תיק האימוץ ואחיו עדי 19- בן ה חייל ביחידה מובחרת, מתכנן 22- בן ה ללוות אותו לברזיל כדי למצוא את אימו הביולוגית. דבורה מסבירה: "בית בריא מקנה לילדים ולהורים תחושת חוזק ומסוגלות". היא רואה את תהליך האימוץ כ"אלטרואיזם אגואיסטי" ומסבירה "רצינו משפחה ועשינו לעצמנו משפחה. דאגנו לעצמנו ודאגנו לילדים". כהשלמה לאימוץ הם מתכננים להפוך למשפחת אומנה: "כעת אנחנו רוצים לעשות חסד ונכנסנו לרשימת המתנה לילד כמשפחת אומנה". האימוץ כתהליך מחנך בני הזוג בר-און רואים את האימוץ כתהליך מחנך. דבורה: "למרות הנטייה לא לתת לעולם ולעולם האישי המקצועי להתערבב, החוויה האישית שלנו קובי ודבורה בר-און בביתם ניסן תשע״ט 7