אתרוג | ניסן תשעט | אפריל 2019 | גליון 83

"החוויה ההורית הפכה אותנו לאנשים טובים יותר, למורים טובים יותר ולמנהלים טובים יותר", כך מספרים קובי בר-און ואשתו דבורה, שניהם שנות נישואיהם גידלו ארבעה ילדים 25 מנהלי בתי ספר, שבמהלך מאומצים ועוד ילדה אחת ביולוגית. את מה שלמדו כהורים מאמצים הם שואפים להנחיל לכל מחנכי ישראל כתבה וצילמה: אסי פרידמן ובי בר-און ודבורה לבית קליין, , גדלו בקריית 46 שניהם בני שמואל בחיפה ולמדו באותו בית ספר יסודי. בגיל הנעורים נפרדו דרכיהם וכשבגרו נפגשו שוב, נישאו ובנו את ביתם בקדומים. הם תכננו להקים משפחה גדולה, אבל כשהתקשו להרות שינו את התוכנית והחליטו להפוך להורים מאמצים. בעקבות כתבה בעיתון הם אימצו שני אחים שהיו זקוקים לבית, אחד כבן ארבע והשני כבן שנתיים. בחלוף כשנה קיבלו משירות האימוץ תינוק נוסף בן שלושה וחצי חודשים. באוגוסט של אותה שנה גילתה דבורה שהיא בהיריון. כשהבת שנולדה להם, פארלי הגיעה לגיל שש, החליטו בני הזוג לאמץ עוד ילד ממשפחת אומנה שהיה אז בן שלוש וחצי. כיום כשהילדים כבר בגרו, הגדול גל בן עשרים וארבע, אחיו , ובן 17.5 , פארלי בת 19 , מיכה בן 22 עדי בן הזקונים אבינועם בן חמש עשרה, פתחו בני הזוג בהליכים להפוך למשפחת אומנה. "בחרנו בהורות" "חלמנו על המשפחה הגדולה שנקים. היינו צעירים בני עשרים וקצת ורקמנו תוכנית להקים משפחה גדולה ולהרחיב אותה בילדים מאומצים שזקוקים לבית. השתוקקנו לשאת בזרועותינו את ילדינו, אלא שאלה בוששו לבוא. רצינו כבר להפוך להורים אבל היינו הורים ללא ילדים, והמציאות גרמה לנו לשנות את התוכניות ולהתחיל מהסוף: קודם לאמץ ולהקים משפחה ואליה, אם נזכה, יצטרפו הילדים שייוולדו לנו. "עוד בטרם חלפה שנה מיום נישואינו, החלטנו לא לחכות", כך מתארת דבורה את המניע לבחירה בתהליך האימוץ. בני הזוג החלו בטיפולי פוריות ובמקביל פנו לשירות למען הילד בבקשה לאמץ ילדים. דבורה: "אמרו לנו שאנחנו צעירים מדי ושלא ניסינו מספיק, אבל אנחנו רצינו להיות הורים והיינו נחושים להמשיך". הנחישות, לצד הציונים הגבוהים שקיבלו במבחני השירות למען הילד, הכשירו את בני הזוג להיכנס לרשימת הממתינים לאימוץ, ואילו הם מצדם זירזו את התהליך עם החלטה לא להיות בררנים ולאמץ כל מי שיוצע להם. "אנחנו בחרנו בהורות ולא בילד", הם אומרים. כשקראו בעיתון על שני אחים שהשירות למען הילד חיפש בשבילם משפחה, הם החליטו להעז ולאמץ שני אחים. לאחר מספר פגישות עם האחים ששהו באותה עת בבית משפחה אומנת, שבו הביתה עם בניהם גל, כמעט בן ארבע, ועדי כבן שנתיים. דבורה האם הצעירה, שגדלה עם ששה אחים צעירים ממנה, הייתה בטוחה בכישוריה האימהיים, אבל מהר מאד התחילו להתגלות הקשיים. הילדים היו חסרי ביטחון, חשדניים ומלאי פחדים, וההורים הצעירים היו זקוקים לעזרה אותה הם היו מוכנים לקבל מכל מי שהיה מוכן לעזור. "משפחות רבות בקדומים אימצו ילדים והן נרתמו בשמחה לסייע לנו. מתחילת הדרך החלטנו שאנחנו לא מסתירים כלום. שיתפנו בקשיים ובהחלטות וגם בצורך שלנו בעזרה. לא הסתרנו את סיפור האימוץ. בכל הזדמנות שהייתה לנו סיפרנו אותו", מספרים בני הזוג. בימי ההולדת הראשונים שנחגגו לכל אחד מהבנים דבורה קראה לפני חבריהם בגן סיפור על אימוץ הילדים. "ידעתי שהילדים יספרו להוריהם וסמכתי עליהם שמהגן תיווצר 'אדווה' שתגיע לכולם כך שכולם ביישוב ידעו, וכך האימוץ לא יהיה סוד ויהיה קל לדבר עליו וגם לבקש עזרה". ואהבת את הגר לצד גידול הילדים שאימצו המשיכו קובי ודבורה בטיפולי פוריות, אבל כעת ללא לחץ שהרי הם כבר היו להורים. הם גם שמרו על מקומם בתור לקבל תינוק פעוט, ובחלוף כשנה הגיע מיכה, בנה של אישה ברזילאית, בן שלושה וחצי חודשים חמשת הילדים של משפחת בר-און "היינו צעירים בני עשרים וקצת ורקמנו תוכנית להקים משפחה גדולה ולהרחיב אותה בילדים מאומצים שזקוקים לבית. השתוקקנו לשאת בזרועותינו את ילדינו, אלא שאלה בוששו לבוא. רצינו כבר להפוך להורים אבל היינו הורים ללא ילדים, והמציאות גרמה לנו לשנות את התוכניות ולהתחיל מהסוף: קודם לאמץ ולהקים משפחה ואליה, אם נזכה, יצטרפו הילדים שייוולדו לנו" ניסן תשע"ט 6