אתרוג | אלול תשעח | אוגוסט 2018 | גליון 81

הגות תורנית 1 שרגא פישרמן ה ולהתחיל restart אם קרה לך פעם שרצית לעשות משהו מהתחלה? האם רצית פעם להפוך דף ולהתחיל 'דף חדש'? כמה פעמים סיכמת עם ילדך/תלמיד/חניך/ מטופל ש'בוא נפתח דף חדש'? המחשבה על פתיחת דף חדש משדרת אופטימיות ותקווה ובמידה רבה מעצימה את תחושת האחריות והאחריותיות. אחת המצוות התלויות ברוב ישראל בארצם היא מצוות היובל הנוהגת בשנת החמישים. היו שרצו לראות ביובל ערך סוציאלי בשל החזרת האדמות לבעליהם. גם הרצל (אלטנוילנד) ראה בכל הזדמנות לשוויון כלכלי. ברם התורה מדגישה את ערך החופש, החירות והדרור ביובל. המקור של היובל בתורה: "וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כ"ה י-י"א). היובל מבטא, במידה רבה, את האפשרות לפתיחת דף חדש, ל'התחל מחדש', לתקווה ולאופטימיות. פעם בחמישים שנה עוצרים את מהלך החיים, מחשבים מסלול מחדש ומחזירים את האחריות והאחריותיות לחיים שלנו. ביובל חוזרות השדות לבעליהם המקוריים, עבדים (עבריים) משתחררים לחרות וכל ישראל פותחים דף חדש. הרמב"ם פוסק: "מצוות עשה לתקוע בשופר בעשירי לחודש בשנת היובל ומצווה זו מסורה לבית דין תחילה... וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע... ומעבירין שופר בכל גבול ישראל... שלושה דברים מעכבין ביובל: תקיעה ושילוח עבדים והחזרת שדות לבעליהן... מראש השנה עד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדים לאדוניהן ולא השדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם. כיוון שהגיע יום הכיפורים תקעו בית דין בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן" (רמב"ם, הל' שמיטה ויובל פרק י'). שנת היובל נפתחת בראש השנה, אך השדות שבות לבעליהם המקוריים והעבדים משתחררים במוצאי יום הכיפורים לאחר התקיעה בשופר. מה עשו העבדים מראש השנה ועד יום הכיפורים? אומר הרמב"ם שבעשרת ימי תשובה העבדים 'אוכלים ושותים ועטרותיהם בראשיהם'. מה טיבה של אותה 'מסיבה'? state המעבר מעבדות לחרות אינו פשוט כלל. העבד הנמצא ב של נתין ללא אחריות עובר למצב של 'דרור' המחייב of mind אותו לקחת אחריות רבה על חייו ועל חיי משפחתו. סבורה התורה שמעבר זה מחייב הכנה. עשרת ימי התשובה של שנת היובל מהווים, אם כן, סדנת הכנה לחיים, מעין קורס מרוכז לכישורי חיים. סדנה זו נערכה בתנאי 'בית מלון', מלווה בסעודות ובנוחות. עם סיומה של הסדנה, במוצאי יום הכיפורים, ולאחר תקיעת השופר בבית הדין חייבים האדון והעבד לתקוע בשופר ורק אז משתחרר העבד ומתחיל חיים חדשים כבן חורין. ניתן להבין את החובה של בית הדין לתקוע ולהכריז על 'פתיחת המבצע של חישוב מסלול מחדש', אך למה חייבים האדון והעבד לתקוע בשופר כתנאי לשחרור? למה אין להסתפק בתקיעת השופר בבית הדין? ככל הנראה, מבטאת תקיעת השופר את סיומה של סדנת ההכנה לחיים ואת הכניסה לחיים החדשים. יש צורך בתקיעת השופר על מנת להרגיש את הפיכת הדף. עם סיום סדנת ההכנה לחיים חייב העבד 'לעשות משהו' אשר יביא אותו ממצב של עבד למצב של בן חורין. לא רק העבד עובר ממצב אחד למשנהו, גם האדון עובר ממצב של 'אדון' למצב של 'אדם'. המעבר של האדון, אף הוא, אינו פשוט ומחייב הכנה. האדון עלול להרגיש שהוא אכן 'שווה' יותר מהאחרים, שעושרו בבחינת "עושר שמור לבעליו" (קהלת ה' י"ב) ולכן בהגיע היובל עליו להשתחרר. השחרור בא לידי ביטוי על ידי התקיעה בשופר. היכן מתקיימות הסדנאות בעשרת ימי תשובה? בחיפושי אחר תשובה לשאלה זו העליתי חרס בידי ולכן אני משער שהן נערכו בבית בו מתגורר העבד מאז שנמכר. אם השערתי נכונה ניתן, אולי, ללכת צעד נוסף ולשער שבסמינריון זה משתתפים האדון ועבדיו לשעבר ושעם סיומה חוגגים הם בצוותא את יום הכיפורים, תוקעים בשופר (בחברת בני המשפחות), העבדים מקבלים 'מענק שחרור' ויוצאים לדרכם החדשה. התורה מכנה את השחרור הזה במונח 'דרור': "וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כ"ה ו'). מה הוא הדרור ובמה הוא שונה מהחופש או מהחרות? הדרור מופיע בתנ"ך בשלושה מובנים: . כתיאור של ה'מר' שבשמן המשחה: "ואתה קח לך בשמים 1 ראש מר דרור..." (שמות ל' כ"ג). עפ"י הנצי"ב 'מר' הוא שם החומר ו'דרור' הוא תיאור. הרמב"ן מבאר שמשמעות הדרור היא נקי מזיוף והנצי"ב מבאר שגדל באופן טבעי ובמקומו הטבעי ולא נשתל בידי אדם. דומה ששני הפירושים מכוונים להבנה אחת: דרור משמעו טבעי ולא מלאכותי. . במשמעות של חופש. הנביא ירמיהו פונה לישראל ואומר 2 להם: "הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' אחרי כרות המלך צדקיהו ברית את כל העם אשר בירושלים לקרוא להם דרור. לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשיים לבלתי עבד בם ביהודי אחיהו איש". אל לו ליהודי לשעבד יהודי. אגב, ניתן להבין ששחרור העבדים הוא שחרור העבד על ידי האדון, אבל ניתן לראות כאן גם את שחרור האדון עצמו 'מאדנותו'. שניים צריכים להשתחרר העבד מעבדותו והאדון ממצב בו הוא משעבד את אחיו. העבד משועבד לאדון ויש חשש שיפנים את השעבוד, יאבד תקווה או יאבד את הכמיהה לעצמאות. הציווי של התורה לרצוע את אוזן העבד האומר "אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חופשי" (שמות, כ"א ו') מבטא את עמדתה ביחס לרצון להתחדש אלול תשע"ח 58