אתרוג | אלול תשעח | אוגוסט 2018 | גליון 81

ל פני שלוששניםהגשיםשחרשאער חלום ישן להיות ליצן רפואי ונרשם ללמוד את המקצוע באוניברסיטת בר אילן. בתחילה שעשע רק את בני משפחתו בארוחות השבת, אבל בהמשך קפץ למים והתחיל ולהתנדב במסגרת פעילות חב”ד במרכז הרפואי קפלן. כיום הוא מתנדב שם אחת לשבוע ובחגים. להשקפתו אין כל סתירה בין חינוך לליצנות, להפך. “הליצנות והחינוך משיקים” הוא אומר, ומחשיב את הליצנות ככלי חינוכי: “ליצנות מרבה צחוק ושמחה שמקלים על התמודדות עם תסכולים ואתגרים. שימוש בהומור עצמי הופך סיטואציות קשות לפחות קשות. אם אני אומר לאדם שיושב בכיסא גלגלים ‘איזה ג’יפ יפה סידרו לך’ אני משנה את הסיטואציה”. לפעמים כך הוא מספר, אביזר פשוט של ליצנים משנה מצב רוח. “בשבועות הראשונים של קורס הליצנות הלכתי לבקר בבית החולים ילד חולה סרטן. במעלית שמתי על פניי אף אדום ושני רופאים קודרים שהיו במעלית התחילו לצחוק”. אפילו אבא השתכנע משפחתו לא הבינה תחילה את הבחירה שלו בליצנות. “ההורים שלי רציניים ותגובתם למהלך שלי הייתה תמיהה. עד שדודתי התאשפזה והלכתי עם הורי לבקר אותה. כשנכנסנו לחדר שלה אמרתי להם שאכנס לפניהם כאילו אני לא קשור אליהם, כדי לא לעשות להם בושות. הם לא הבינו במה מדובר עד שראו אותי בפעולה. וכך טבילת האש שלי כליצן לפני ההורים עברה בשלום. בהמשך כשאבי אושפז ובאתי לבקר אותו לבוש כליצן, הוא היה כל כך גאה בי ואמר לכולם ‘תראו האיש הזה זה הבן שלי’ ומאז הוא מעריך ומפרגן”. עידוד לבחירתו בליצנות קיבל מילדיו. “ניסיתי עליהם את התרגילים ולפי התגובה שלהם ידעתי אם אני פועל נכון”. שחר מדגיש שליצנים טובים צריכים להתייחס גם לצוות הרפואי. “אני תמיד חושב על הצוות, ומפרגן לאחיות ולעובדים, נותן להם מקום ולא מתעלם מהם”. שחר מציין כי העם היהודי הרבה להיעזר בכוחו המרפא של ההומור. “הנרדפות בגולה הביאה ליצירת הומור יהודי מיוחד. הומור עובד על כולם. באחת הנסיעות עקף אותי נהג כועס. לבשתי את אף הליצן שלי והנהג מיד נרגע וצחק. אי אפשר להישאר אדיש לאף אדם המציץ מחלון המכונית”. להצחיק חולים מבוגרים בבית החולים קפלן בו הוא מרבה להתנדב, מעדיף שחר לשמח חולים מבוגרים. “בדרך כלל בני המשפחה מדווחים שלחולה ‘אין מצב רוח’ ואז אני ניגש לעבודה, והחולה צוחק כי כולם, גם המבוגרים, לא אוהבים להיות תמיד רציניים. כל מבוגר הוא קצת ילד שמתפתה לצחוק, וכשהחולה צוחק בני המשפחה מופתעים ומבקשים שאבוא שוב, ואני חושב בלבי ‘לפני רגע לא האמנתם שיש אצל החולה כוחות כאלו’. באחת הפעמים כשהגעתי לחולה מבוגר, הבן שישב לידו כעס ואמר ‘זה לא הזמן ולא המקום, הוא בכלל לא אתנו’. חשבתי לעצמי מה עושים? והתחלתי לשיר לו שיר על ירושלים. כשהגעתי לסוף השיר האב הצטרף והתחיל לבכות”. שחר מדגיש שמפגש עם ליצן נועד לטעת בלב החולה גישה חיובית ותקווה. כך למשל, כשנפרדים מחולה לא אומרים לו “רפואה שלמה” כדי לא להזכיר לו שהוא שחר שאער, מפקח במחוז החרדי, מתנדב כבר שלוש שנים כליצן רפואי. הוא מעדיף להופיע מול חולים מבוגרים, כדי לראות את “ההפתעה של בני המשפחה כשהם מגלים שבנפש הוריהם מסתתרים ילדים קטנים” צילומים: רפי קוץ | כתבה: אפרת אור מתנדב כליצן עובד כמפקח “משפחתי לא הבינה את הבחירה שלי בליצנות והגיבה בתמיהה. עד שדודתי אושפזה והם ראו אותי בפעולה. כך טבילת האש שלי כליצן לפני ההורים עברה בשלום. בהמשך כשאבי אושפז ובאתי לבקר אותו לבוש כליצן, הוא היה כל כך גאה בי ואמר לכולם ‘תראו האיש הזה זה הבן שלי’ ומאז הוא מעריך ומפרגן” אלול תשע"ח 24