אתרוג | אלול תשעח | אוגוסט 2018 | גליון 81

באולפנה. "כרכזת חברתית אני מקדישה את כל כולי לתלמידות. אני חיה בשביל זה. בבוקר אני קמה וחושבת איזה פרויקט אפשר להביא להן, איך לחדש, ליזום וליצור למענן פעילות מאתגרת, כמו למשל יציאה ליומיים לשטח כדי לשבור שגרה, יום עיון או סמינריון. אני גרה מול הפנימיות, וכשאני יוצאת עם התלמידות לטיול בעלי נשאר עם שבעת ילדינו בבית. כשיש לי משימה חינוכית מול העיניים, אני אצא אליה גם אם יש לי תינוק יונק במנשא". לא מכבר הוציאה שגית את התלמידות למסע של יומיים בהתנדבות, בלי טלפונים, בחממות היישוב בני נצרים ליד כרם שלום. "התחברתי למדרשה באזור, ובניתי יחד אתה את תכני המסע. פניתי לחקלאים שיאפשרו להן להתנדב. לא האמנתי כשראיתי איך התלמידות עובדות בעבודת אדמה. בערב היה לנו 'מסע אל עצמי', שיחה והליכה יחד בחושך עם עששיות, והיה חיבור מדהים. הן הודרכו לחשוב בשקט על דברים קשים ועל דברים טובים בחיים שלהן. הן העלו תכנים מרגשים. בכיתי יחד אתן". מדי שנה מארגנת שגית שבת בחברון. "אנחנו מתחלפות עם אולפנת קריית ארבע. באחת הפעמים במערת המכפלה הן בכו מהתרגשות וסיפרו שמעודן לא ביקרו בה". שגית מסבירה כי מה שמניע אותה הוא הרצון לקדם את התלמידות ולתת להן הרגשה של בית חם ואוהב. "שתהיינה להן שאיפות, ושיקימו בית בריא וטוב. אני רוצה לתת להן כוחות להתמודד עם העולם בחוץ. תמיד אומרים שמחנכים זוכים לראות את פרי עבודתם רק לאחר שנים, אני מאמינה שאסור למורים להתייאש, עליהם להתאזר בסבלנות ולהאמין גם בתלמידות הכי קשות והכי מורטות עצבים. זה מצריך המון סבלנות אבל זה משתלם. הפירות מבשילים ■ ובגדול". מורה לאגרו-אקולוגיה, שגית כהן תלמידות בשיעור הגנה עצמית, המורה בחולצה אדומה אלול תשע"ח 23