אתרוג | אלול תשעח | אוגוסט 2018 | גליון 81

אברהם כרמי בן התשעים, בעבר מורה, מפקח, מנהל המדור הדתי במקווה ישראל ויקיר החינוך הדתי, מקפל בסיפור חייו מסכת שלמה של שואה ותקומה צילם: רפי קוץ | כתבה: אפרת אור ב פלש הצבא 10 היותו בן הגרמני לפולין והוא ברח עם אימו לוורשה. הסתתר עם בני משפחתו בבונקר בבית הקברות היהודי. כשהתגלה הבונקר ברח עם אימו לגטו. שניהם שרדו עד למרד, ונשלחו עם בני משפחה לטרבלינקה. האם נרצחה במיידנק, אברהם ודודו נשלחו למחנה עבודה בודז’ין ומשם הועברו למחנות וחצי, 16 נוספים. לאחר השחרור, בהיותו בן נדד לצרפת, עלה על אונייה, הגיע לארץ ישראל, נתפס על ידי הבריטים, נשלח למעצר בעתלית, שוחרר על ידי הפלמ”ח, למד בתיכון מקווה ישראל ובסיום הצטרף להכשרה בקיבוץ משואות יצחק בגוש עציון. הוא נפל יחד עם אנשי הגוש בשבי חודשים, שב 11 הירדני, שוחרר אחרי למקווה ישראל, נשא אישה, הקים משפחה, למד באוניברסיטה לתואר ראשון ושני, ומילא שורה של תפקידים בחינוך הדתי. אמונה בלימוד והשכלה זה עשרות שנים שאברהם כרמי מתגורר עם משפחתו במקווה ישראל בבית צנוע מוקף גינה מטופחת. הוא נע בחופשיות בשבילי הכפר, עירני ומעורב, שופע שמחת חיים, גאה במשפחה שהקים: שלושה בנים, תשעה נכדים ועשרים נינים, ומוכן לספר שוב ושוב את סיפור חייו המופלא. במשך שנים הוא שימש איש עדות, ליווה בני נוער למסעות בפולין, ואף העלה על הכתב את סיפור חייו בספר “חלקי בארץ החיים” שראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות. אחד הנושאים שהוא מדגיש בסיפורו הוא האמונה התמימה של הוריו בהשכלה. בזמן שרבבות יהודים גוועו לנגד עיניה בגטו מרעב וממחלות ועוד הרבה רבבות נשלחו למות, דחקה בו אמו ללמוד עברית ולטינית כדי שיוכל להתקבל לאוניברסיטה ולהיות רופא. המשפט הראשון והאחרון ששמע מאביו שברח מסיביר לגטו ורשה, נתפש ונשלח למשרפות היה “מה אתה לומד?” הדבקות הזאת בלימוד ובהשכלה היא שגרמה לדעתו למורים היהודים להקים בתי הספר בגטאות ולהמשיך ללמד עד הסוף המר. “הם פעלו כאילו עוד מעט הכול ייגמר והעולם ישוב לקדמותו” אומר כרמי. הישרדות בבית הקברות בשנת תרפ”ט 22.9.1928- אברהם נולד ב בעיר קששוביצה ליד קראקוב. למשפחת שטולבך, בן יחיד לאב רב ומורה ואם בוגרת אוניברסיטת קראקוב, ששלחו אותו ללמוד בבוקר בבית ספר פולני ואחר הצהרים בבית ספר יהודי. לפני פלישת הצבא הגרמני לאזור, יעץ ראש העיר לסבו שהיה רב העיר, לברוח לפנים הארץ. אברהם ואמו נסעו לדוד בוורשה ואביו נסע עם חבריו המורים לנופשון בבית הבראה בעיר ראבקה. עם פרוץ המלחמה הקשר עם האב נותק. הוא נתפש על ידי הרוסים, נשלח לסיביר לחינוך מחדש, ברח ושב לוורשה כשהוא מתחפש לעיוור “ראינו אותו במקרה מחלון בית הקברות בו הסתתרנו. אחרי שלוש שנים שלא התראינו הדבר הראשון שהוא שאל אותי היה מה אני לומד. מיד אחרי זה הוא נעצר ומאז לא ראינו אותו”. החיים בגטו ורשה היו קשים. אנשים מתו מרעב ומחלות עוד לפני שהחלו המשלוחים למחנות ההשמדה. אברהם ובני משפחתו הצליחו לשרוד במשך תקופה ארוכה הודות לדודו מצד האם, אברהם משה פוזנר, שהיה בנו של הרב הראשי של ורשה ושימש כמנהל בית הקברות היהודי בגטו ורשה. במתחם בית הקברות היה בית כנסת, בית ספר חקלאי שהוקם על ידי ארגון “טופורול”, עם פרה וסוסים, והוא שימש בין השאר להברחת אוכל לגטו. “זה היה מקום שעזר לנו לשרוד. היו מלבישים את הגופות בהרבה בגדים, ואחר כך מסירים אותם ומוכרים לפולנים כדי לקנות לחם”. את הבר מצוה חגג בבית הקברות. אברהם מספר שיאנוש קורצ’אק המחנך הדגול נהג לפקוד את קבר אחותו עד שנשלח עם תלמידיו לטרבלינקה. בבית הקברות נחפר בונקר ששימש מסתור למשפחה במשך תקופה ארוכה. כשהתגלה הבונקר על ידי הנאצים הם רצחו במקום את ילדי הדודה, והאחרים נלקחו לטרבלינקה. אברהם ואימו ניצלו במקרה: “לא הספקנו להגיע לבונקר כי הלכתי להשקות את הסוסים ואימא אחריי. אחר כך היא לא רצתה שנלך לבונקר מחשש שנגלה את מקומו. אחד מעובדי בית הקברות, מוישה גלבקורן, שהיה בעל מעמד מיוחד כי אשתו הייתה ספרו של אברהם כרמי ”הפח נשבר ואנחנו נמלטנו” אלול תשע"ח 14