אתרוג | אדר תשעח | מרץ 2018 | גליון 80

רואי ליפניק ז"ל, הוא תושב קדומים ואב לשמונה. לדבריו האחריות לשלום תלמידיו חיזקה אותו בעמידתו מול האירועים: "אני נקשר לתלמידים ומשתדל לראותם כבנים שלי. אבל מול אסון כזה, אין זמן לאבל האישי, אלא כמו רב חובל, קודם כל לדאוג שהספינה הכיתתית תתייצב בים הסוער. "ואיך מייצבים את הספינה בים הסוער? בשלב הראשון מתחבקים ובוכים ביחד עם הילדים. לא ממקום מתפרק, או חסר אונים כמובן, אלא ממקום אמיתי של הבעת צער על אובדן. גם מול שאר המורים והצוות. חשוב לא להתבייש ברגשות ולבקש עזרה כשצריך. ומה שיפה פה בבית ספר, זה שלא הרגשתי לבד לשנייה, והיה למי לפנות: לרב אלעד, לאנשי המקצוע. מרגש היה לקבל את מלוא התמיכה הנדרשת עוד לפני שביקשתי". הרב מדגיש כי ההחלטה שהתקבלה בבית הספר למחרת האסון, בהתייעצות משותפת של המחנכים עם הרב אלעד, שהמחנכים ייכנסו לבדם לכיתות ויתנו את המענה הראשוני לתלמידיהם, חיזקה גם את המחנכים וגם את התלמידים: "זו הייתה החלטה נבונה, ששמרה על תחושת האינטימיות וההשתייכות הכיתתית, ללא גורמים חיצוניים, שהיו שם מעבר לדלת לתת גיבוי ומענה בשעת הצורך". תרומת אנשי המקצוע ש"מעבר לדלת" כדברי הרב, היא מתן כלים בידי המחנכים והמורים כיצד לחזק את עצמם ואת תלמידיהם: "אנחנו מדברים הרבה עם הילדים, קודם כל ברמת המידע ואז ברמה הרגשית. לרואי ז"ל היו חברים קרובים בכיתה ויש המון שיתוף ברגשות ובזיכרונות. "הילדים בכיתה מדמיינים שהוא נמצא עדיין אתנו. לעתים הם מציפים פחדים. יש ילדים שחששו פתאום לנסוע באוטו, ואחרים שחוו חרדות. חלקם עסקו בשאלות טכניות כמו מה בדיוק קרה בתאונה, ויש גם כאלה שהתחילו לבחון בצורה קיומית את מטרת החיים ומשמעותם. פתאום, בכיתה ג', הבינו ילדים שהקב"ה קוצב זמן לכל מקהלת תלמידים עם הרב אלעד מאיר תלמידות בהפסקה אדר תשע"ח 20