אתרוג | טבת תשעח | ינואר 2018 | גליון 79

, סמוך לכיבוש. 1939 האחרונים של שנת בתי הספר היהודיים נסגרו ומאוחר יותר חלקם נפתחו מחדש באישור הנאצים. בגטו לודז’ למשל, הוקמה מערכת חינוך מהמאורגנות בתולדות הגטאות, לאחר שהנאצים נתנו אישור להפעלת בתי ספר יסודיים ובתי ספר מקצועיים. הלימוד התורני התקיים כולו במחתרת. דוד שירוקוביאק, תלמיד תיכון, תיעד ביומנו את היחס ללימוד התלמוד: "היום נתקיימה ישיבה של מורי הגטו עם רומקובסקי.... הוא הזהיר את המורים מפני הוראת התלמוד, כיוון שהדבר זה גורר עונשים חמורים ביותר, והודיע שהתלמידים יוסיפו לאכול בבתי הספר, גם להבא ואילו המורים יועסקו חלקית בטיפול במגורשים ויוסיפו לקבל את משכורתם המלאה..." ברוב הגטאות הגדולים בליטא: קובנה, וילנה ושאוולי, פעלו מרחבי למידה חשאיים או לגאליים למחצה. הרבה מהם הוסוו כמפעלי עזרה סוציאלית כגון ה”מטבחים”, שהיו בתי תמחוי או “פינות הילד” שהוקמו על ידי ועדי הבתים. בגטאות רבים הייתה התארגנות ללמידה ב"קומפלטים", היינו כיתות מחתרתיות שארגנו ההורים ופעלו כל יום בבית אחר, כשהמורים נשכרו על ידי ההורים. ה"מטבחים", שהיו כאמור בתי תמחוי לחלוקת מזון במבנים ציבוריים, היסוו היו בגטו ורשה 1941 מרחבי הוראה. בשנת 30,000 ״מטבחים״ שסיפקו כל יום 30 מנות מרק לילדים, וכל זרמי החינוך קיימו בהם הוראה חשאית. חברי תנועות נוער הקימו "פינות ילד", ערכו הפעלות, קיימו משחקים, העלו הצגות וחילקו אוכל. היו כיתות לימוד בבתי יתומים, במרכזי פליטים ובמבנים מאולתרים. אחת העדויות מספרת שבמחנה ה.ק. (הרסט פארק קראפט) ניצלו באחד ה״מטבחים״ שמונים ילדים והוסתרו בחדר צדדי שהכניסה אליו הייתה דרך תנור פח. המורה אופסקין לייב היה נכנס בזחילה דרך התנור השכם בבוקר לחדר שנקרא "המלינה" ומלמד עד הערב. עדות נוספת מגטו וילנה סיפרה על מירה ברנשטיין, המנהלת לשעבר של גימנסיה הריאלית בווילנה, שצעדה עם תלמידי בית ספרה אל הגטו והפעילה את הגימנסיה בבית המדרש החרב של הקברנים. הלימודים התקיימו למרות שבכל בוקר כאשר מנתה את התלמידים ראתה שמספרם ,1941 הולך ופוחת. ערב אחד, באוקטובר בזמן שהעלתה הצגה עם תלמידיה, נשמעו זעקות שהעידו שהגרמנים חוטפים אנשים. מירה ביקשה מכל התלמידים להסתתר ולהיות בשקט ובינתיים עמדה מחוץ לדלת להגן עליהם. "כל הלילה שמרה מירה ליד הדלת. אם יפרצו החוטפים אל בית המדרש, היא תהא כפרת כולם, והחוטפים יחשבו כי אין איש בלעדיה והם יסתפקו בקרבנם היחיד". בסופו של אותו יום החוטפים לא נכנסו אל בית המדרש. הם חטפו את מספר הראשים הדרוש להם ועזבו את הגטו. בעת חיסול הגטו נשארו ממאה ושלושים ילדים שבעה בלבד. (מתוך ספרו של אברהם סוצקבר שהיה כלוא בגיטו וילנה, ״גיטו וילנה״, תל .)1947 אביב “הרוב הגדול של ילדים ובני נוער לא ביקר הייתה חובת צו 14 בבתי ספר כי מגיל עבודה”, מציינת לאה. “ילדים צעירים יותר פרנסו את המשפחה. חלקם היו פעילים בהברחות וחלקם קיבצו נדבות”. ”עברית היא שפתי” המכנה המשותף לשתי הקהילות פולין וליטא, הוא מגוון הזרמים שפעלו בקרב הציבור היהודי בתקופה שבין שתי מלחמות עולם. “היו קהילות חסידיות, רבנים ותלמידי חכמים מישיבות ליטאיות, ומפלגות 'המזרחי' ו'אגודת ישראל', אומרת לאה. "בקרב בני הנוער היהודי התרחש תהליך התרחקות מלימוד הספר עם אוסף התעודות שערכה לאה לנגלבן יומנו של תלמיד תיכון, דוד שירוקוביאק, שצולם בחנות של בית הכנסת בקזימירש דולנה (צילמה: לאה לנגלבן) יאנוש קורצ'אק תיאר את הדחף שהניע את המחנכים: "מוטלת עלינו אחריות וסולידריות מסורתית להושיט סיוע לילד. מנוולים נהיה אם נתכחש לה. עלובי נפש אם נפנה לה עורף". פנינה וייס, אשתו של אברהם וייס, חבר היודנראט הראשון של גטו ורשה, הוסיפה: "המחשבה שאלפי ילדים מסתובבים בחוסר מעש או שוהים עם הורים מפוחדים, והפחד מהבערות של ילדינו הדיר שינה מעינינו" טבת תשע"ח 37