אתרוג | טבת תשעח | ינואר 2018 | גליון 79

לזמן מה בנוה צוף. לאחר מכן אימה וארבעת היתומים עברו לירושלים ושבו לנוה צוף לאחר כשנתיים. "סבא היה מגיע הרבה לנוה צוף והייתה לו נוכחות משמעותית בחיי. פעם, אחד הילדים מהיישוב אמר לי 'עכשיו כשאין לך אבא, אני יכול לעשות לך מה שאני רוצה'. סבא לקח אותו לשיחה, אני וחברתי ניסינו לשמוע מה הוא אמר, אבל לא שמענו כלום. בסוף השיחה, הילד יצא חיוור מהבית ומאז הפסיק להציק לי". צופיה מדגישה שהרב גץ הגן עליה לא רק מפני שהייתה נכדתו, אלא גם מתוך השקפת עולמו האומרת שאין מחילה על פגיעה ביתומים ובאלמנות. "הוא אפילו כתב על זה בצוואה", היא אומרת ומספרת שהיא ואחיה זכו ליחס מיוחד בבית הסבא: "היינו היחידים שאין להם אבא, והיה מעין הסכם בלתי כתוב, שרק אנחנו זוכים באפיקומן". זיכרון אחר חושף את עומק הרגשות של הרב ליתומים. "באחד מימי הפסח ישבו כולם ליד השולחן שתו תה ודיברו. על השולחן הייתה קערת אגוזים שסבא ביקש לא לגעת בהם, אבל כשדודי ביקש ממני להביא לו אגוזים, לא התווכחתי, ניגשתי והושטתי יד לקערה. סבא שהבחין ביד המושטת, הדף אותה בעדינות, אבל כאשר נוכח שזאת אני, הזדעזע עד עמקי נשמתו, התנצל בפניי, אלף פעמים ביקש סליחה. אמרתי לו 'סבא זה בסדר, זה היה בצחוק' אבל סבא לא נרגע וביקש סליחה, על שאולי באיזשהו אופן הוא פגע בי". יחסה של צופיה לסבה היה רווי יראת כבוד. "לא העזתי להסתכל לו בעיניים, כי פחדתי שאם אביט, הוא יידע כל מיני דברים שאני לא רוצה שיידע". מדבריה ומדברי הנכדים עולה שלרב גץ הייתה גישה חינוכית משלו. צופיה: "פעם כשנכנסה השבת, עמדתי נפעמת מול השולחן ההדור, שתים עשרה חלות, סכו"ם מכסף, סלטים לרוב. סבא אמר לי 'תצלמי את השולחן ותערכי מחר' והסביר שהוא לא מתכוון שאחלל שבת, אלא שאשתמש בזיכרון הנכדה אבישג זכריה: "אני זוכרת שפעם כשהיינו אצל סבא וסבתא, אימי וסבתא יצאו לעיר העתיקה והשאירו אותי עם אחותי שישנה בעגלה. פתאום אחותי התחילה לבכות ואני התחלתי להילחץ, 'מה אעשה, הרי סבא שלי עסוק?' ואז סבא נכנס ואחותי השתתקה, ואני הייתי בהלם מזה שהיא נרגעה מעצם נוכחותו" שתיים מנכדותיו של הרב גץ, צופיה לקס (מימין) ואבישג זכריה, המעלות שתי הצגות מסיפור חייו של הסב פוסטר של "התמונה הגדולה של סבא" ההצגה שמעלות הנכדות לקס וזכריה טבת תשע"ח 31

RkJQdWJsaXNoZXIy NjcyMg==