שיעור חופשי / טבת תשפ"א / ינואר 2021 / גליון 132

שיעור חופשי | 26 ומשפרת מנגנונים המשרתים גם פעילויות אחרות של האדם". יותר מזה, "רק מי שלמד לכתוב ידנית מצליח לקרוא טקסטים כתובים בכתב יד שכתבו אחרים", היא סבורה. "עולם שיוותר על הכתיבה הידנית יוותר בהכרח גם על נכסי התרבות שבכתבי היד, על דרך הביטוי האישית והייחודית ביותר". פרופ' נעמי וינטראוב, ראש בית הספר לריפוי בעיסוק באוניברסיטה העברית וראש המעבדה לחקר לקויות נוירו-התפתחותיות ותפקודי כתיבה, מסכימה שהכתיבה בכתב יד מעוררת ומפעילה את הזיכרון. קיים לדבריה קשר ברור בין פעולת הכתיבה הידנית ליכולת עיבוד מידע. כתב היד הוא גם ערוץ מידע חשוב שיכול לסייע באיתור מוקדם של לקויות למידה, הפרעת קשב או הפרעה התפתחותית בקואורדינציה. "מערכת החינוך שאפה במשך השנים להנחיל לתלמידיה כתיבה אוטומטית ושוטפת", היא אומרת. "כמו הקריאה, יש לרכוש אותה בצורה מסודרת תוך התייחסות לכך שמדובר בפעולה רב-מערכתית". כתיבה והקלדה הן אמצעי תקשורת ולא מטרה, מסבירה וינטראוב, "וככל ששולטים במיומנויות הללו קל יותר להעביר את המסר באופן ברור. רכישת הכתיבה מסייעת ברכישה של השפה הכתובה - אם הכתיבה לא נרכשת באופן שיטתי ולא הופכת להיות אוטומטית, הכתיבה עלולה להיות איטית", היא מוסיפה. בגלל שזוהי מיומנות ביומכנית בעיקרה, היא גם עלולה לגרום לפעמים לכאב. בנוסף, מי שלא יכתוב באופן אוטומטי, יצטרך להשקיע משאבים בכתיבה "וזה יבוא על חשבון המסר", כדבריה. הכתיבה, כך מלמדים המחקרים, מבססת את הקריאה ומאפשרת להטמיע את צורת האות באופן חושי. במחקר שבו ניסו ללמד ילדים כתיבה באמצעות המחשב ראו כי הם זכרו את צורת האותיות טוב פחות. "אם תלמידים לא היו כותבים בבית הספר, אז אולי יכולנו ללמד רק אותיות דפוס כדי לסייע בביסוס הקריאה. אבל תלמידים עדיין משתמשים בנייר, עט ומחברת, ולכן חשוב לרכוש גם את אותיות הכתב. "אבל זה עומד להשתנות, ואנחנו בשלב המעבר. סטודנטים באוניברסיטה, למשל, מגישים יותר ויותר בחינות בהקלדה", היא אומרת ומוסיפה בצער כי אחד הדברים שהולכים לאיבוד כשמוותרים על הכתיבה היא האישיות: "הרי הכתב מעיד עלינו. הוא משתנה במהלך השנים, מקבל סימני היכר ייחודיים. הכתב מייצג חלק מהאישיות וזה נעלם, כמו הרבה דברים שנמחקים באישיות שלנו מול הטכנולוגיה". ילדי ישראל נחשפים לאותיות הא'-ב' במסגרת הגן. עם הגיעם לבית הספר הם לומדים כיצד לכתוב את אותיות הדפוס ולימוד הכתיבה משולב עם לימוד הקריאה. ילון מסבירה שהנטייה לשלב את שתי המיומנויות מסרבלת את התהליך: "ברוב הגדול של בתי הספר מלמדים לכתוב את אותיות הדפוס שבנויות מקווים ישרים ואלכסונים. אי אפשר להגיע לאוטומטיזציה באותיות דפוס, זה יותר ציור מאשר כתיבה והוא לא מקדם את התלמידים לקראת רכישת כתב יד יעיל ואוטומטי שיכול לקרות רק באותיות כתב", היא מסבירה. ההפרדה בין קריאה לכתיבה אמנם עלולה לעכב מעט את הקריאה, היא מנבאת, אבל תאפשר רכישה נכונה יותר של כל אחת מן המיומנויות. במילים אחרות, היא מציעה לוותר על הוראת כתיבת אותיות הדפוס בבית הספר היסודי. המעבר לבית הספר, היא מסבירה, ממילא כרוך בהסתגלות ואתגרים ולכן כדאי לפשט את התהליך ולמקד אותו ולא לבחור בדרך המפותלת שמתחילה באותיות הדפוס ורק אז עוברת לכתב. "לא צריך לשבת שמונה חודשים בכיתה א' כדי לצייר אותיות שאין להן שימוש בחיים למעט השימוש האסתטי", היא קובעת. אבל אנחנו קוראים באותיות דפוס. "נכון, אך הוכח מחקרית שכאשר כותבים ידנית את אותיות הדפוס זו למידה של פעולה קשה מאוד כדי לעשות פעולה קלה. מי משתמש ביום-יום בכתיבת אותיות דפוס? הקווים האלכסוניים הם אתגר לתלמידים צעירים". מיכל שמיר ודוגמאות לכתב הרב-מגדרי שיצרה