שיעור חופשי / סיון תשעט / יוני 2019 / גליון 128

'אנחנו אוהבים מאוד את העבודה ולא מוכנים שיסגרו, בואו נעשה משהו יצירתי'. לאט לאט התחלנו להתחבר לאיזו תפישה. גיבשנו הצעה ואמרנו, 'בואו נשחק אחרת'. לא משחק דידקטי מגויס, אלא אני משחק, אני מצליח". לדברי מירי אקרמן, מחנכת כיתה ג' בעין שנה במערכת החינוך, 33 הים הנמצאת זה "המחשבה הראשונית היתה איך להפחית את האלימות בהפסקות. הכנסנו משחקיות אחרת להפסקות, לא רק כדורגל וכדורסל. התחלנו ליצור בחצר בעזרת הילדים, תבניות של קלאס ומשחקים כמו ים-יבשה, נחשים, סולמות וחבלים. הילדים לבשו סינרים וצבעו והיו בעצמם חלק מההתחדשות הזו. מהר מאוד שמנו לב שבעקבות השיתוף הזה, יש פניות יותר גדולה ללמידה החדשה הזו של המשחקים, בלי לריב, בלי להתווכח". בהתחלה שולבו משחקים רק בימי רביעי בשעה השלישית, כמעבדה. "לאט לאט התחלנו להבין שככל שחוקרים ומתחילים להירגע מהמתח של מה הוכתב לנו, ואיך צריך להיות, אנחנו יכולים להיות עצמנו", אומר יעקבי. "המודלינג היה לצאת מהתפישות הרגילות. אמרנו, 'נצא החוצה לחצר'. יש שדה בור? בואו נחקור אותו. חוף ים? נרד אליו. התחלנו להשיל עוד ועוד מוסכמות וקראנו לתושבי השכונה להצטרף אלינו". בית הספר הציג את משנתו בימים הפתוחים להורים. "מפה לאוזן הגיעו חמש משפחות ונרשמו", כדברי יעקבי. אבל בהמשך, שמעו של בית הספר המשחק הגיע עד למרומי הכרמל. בכל שנה גדל מספר הילדים, ובהדרגה, שילש תלמידים, 340 בית הספר את גודלו. כיום, עם שתיים-שלוש כיתות בכל שכבה וארבע כיתות תקשורתיות, זהו בית ספר הנחשב איכותי ומבוקש, כשחלק מהילדים מגיעים מרחוק. במידה רבה, בחירתם של ההורים כמוה כהליכה כנגד כיוון התנועה, כי הגישה לשכונה קשת היום "אינה להיט גדול", כדברי יעקבי. עם זאת, הוא אומר, "המוביליות ההפוכה היא סוג של נס. כך נוצר פסיפס מעניין של תלמידים מרקע סוציו-אקונומי מגוון, שרק החינוך המשחקי הצליח לגשר עליו". יעקבי והמורים שלו לא מתארים סרט הוליוודי; הדרך להצלחה היתה ארוכה. "היתה התנגדות וחוסר אמון. מה פתאום, זה לא יילך", מספרת אקרמן. "היינו צוות מצומצם שהאמין בדרך זו. לא מצאנו אנשים שיעבירו לנו השתלמויות, לכן ישבנו לילות כימים, כתבנו מערכים שלמים וחשבנו איך לסחוף, איך לאתגר". לדבריה, "לא היתה שום כפייה. עזבו המורות המבוגרות שעמדו לפרוש ולחלקן הציעו תוכנית פרישה. השאר נסחפו בזרם". אפשר להניח שמילים כמו "רדיקליות" או אפילו "חירות", השגורות בפי יעקבי, עשויות להעלות חששות כבדים בלבם של מורים או הורים השומעים אותן לראשונה. ועוד יותר, כשמבינים שההנחות המוסכמות שהמערכת כולה מתבססת עליהן עומדות להתבטל. אם נבחן את אותו שיעור חשבון לכיתה ג' עם האצטרובלים לדוגמה, התערערו בו מושגים בסיסיים מובנים מאליהם, כמו שיעור, משכו ודרך התנהלותו, שהרי הפעילות בחורשה נמשכה הרבה יותר זמן משיעור רגיל. כמובן שגם מסגרת הכיתה - המרחב הפיזי של הלימוד או אופן הלימוד - נפרצו. הילדים יצאו מבית הספר ואינם יושבים על כיסאות אלא עומדים, ואולי אף משתטחים על הקרקע, כדי למצוא אצטרובלים; ועוד ועוד. בשיעור חשבון אחר שהילדים התנסו בו, בכיתה ב', הם הקימו יש מאין שוק של משחקים וצעצועים יד שנייה, יצרו דוכנים, כתבו מחירים והכינו קופה רושמת ומטבעות. בשיעור ספרות, הם המחיזו דמויות ויצרו משחקי תפקידים. גם כאן, אף שהדגש היה על הבעה וכתיבה, הבנה של דיאלוגים וניתוח דמויות ומהלכיהן - נוצר הפנינג שלם הכולל שימוש בתחפושות. "כל מקום בבית ספר ומחוצה לו יכול להפוך לזירה משחקת, ולכל סביבה לימודית כזו אפשר ליצוק פרשנות משחקית מתאימה", אומר יעקבי. אמנם בתי ספר רבים משלבים מרחבי למידה שונים ויוצרים ימי שיא לימודיים שבהם יוצאים מהשגרה; אך דומה שבבית הספר החיפאי הזה, הסביבה הלימודית משתנה כל יום, וללא הרף. אבני היסוד של החינוך, המושגים השגורים, הקבועים היומיומיים - הססמאות החבוטות והקלישאות, בלשונו של יעקבי - מתחלפים, ואת מקומם תופסים חוקים אחרים, שרירותיים, המתאימים לזמן ולמקום ולהחלטת המשתתפים, המורה והתלמידים, באופן שמדמה משחק בכל היבט, חוץ מהמרכיב התחרותי. עולה השאלה איך אפשר ללמוד כשבית הספר הופך לזירה של הפנינג בלתי פוסק. "אני עובדת תחת פיקוח משרד החינוך ועל פי תכניו", מבהירה אקרמן. "השאלה היא מה אני עושה ואיך בוחרת להעביר מידע. הילדים אצלי לומדים דרך חקר וגילוי באמצעות משחק, כשהמקום שלי כמחנכת הוא כמנחה בלבד. אני צמודה אליהם, רואה איך לומדים בקבוצות, מנתבת אותם, מסבה את תשומת לבם". מהזמן 75% לדבריה, למידה משחקית תופשת בכיתות א'-ב', וקצת פחות מכך בג'-ד' אבל עדיין באחוזים גבוהים. בכיתות ד', המרחבים והזירות המשחקיות כבר משתנים, אבל עדיין הלמידה המשחקית תופסת את רוב תוכנית הלימודים. "בכיתות ה'-ו', גם אם המשחקיות צובעת את תוכנית הלימודים בגוון מיוחד, זה נעשה באופן מצומצם יותר, בגלל המיצ"ב וההכנה לחטיבה", אומרת אקרמן. עידן האדם המשחק החינוך המשחקי כבר מזמן אינו נחלתם של בודדים משוגעים לדבר, אלא נהפך לשיח שצובר תאוצה. "אנחנו נמצאים כרגע בשיא הגל של למידה משחקית", מסכים יעקבי, שעמד בראש קהילה של בתי ספר שרוצים לאמץ את המשחק כתפישת עולם. לדבריו, הוא מעודד בתי ספר שמעוניינים להשתלב במגמה העכשווית. עם זאת, אי אפשר שלא לשמוע את הטון הביקורתי בין השורות כשהוא אומר ש"יש רצון כיום לתפוש את החלק היותר טכני וזוהר, שמצטלם טוב, של הלמידה המשחקית". כשמרחיבים את המבט, מגלים שלא רק בחינוך, אלא במרחבים רבים נוספים המשיקים לחינוך, כמו הדרכה ואימון, שולט השיח המשחקי. בעולם העבודה ובחברות עסקיות למשל, משתמשים בעקרונות המשחק בהשמה ובהדרכה, מה שהוסיף לבאז בתחום. השתלבות הטכנולוגיה בלמידה המשחקית – ואין טבעי מזה – שידרגה את התחום. כיום עומדות לרשות אנשי החינוך פלטפורמות משחקיות-חינוכיות דיגיטליות, כמו החידון מרובה משתתפים הידוע כמשחק ), שאפשר גם לשחק בטלפון, kahoot( קהוט ופלטפורמות נוספות. לא מפתיע שיעקבי אינו מחבב כלל את המושג החדש והקליט ללמידה משחקית, "משחוק" - , המעלה במחשבה את gamification- תרגום מ עולם הגיימרים. לעומתו, ד"ר חנן גזית, המצולם (מציאות VR באתר שלו כגיימר המרכיב משקפי חלופית), מרגיש נוח עם המושג ואף מגדיר את עצמו מומחה למשחוק. אבל שניהם מסכימים שהצורך לשחק הוא אנושי. היה זה היסטוריון התרבות ההולנדי, יוהאן הויזינגה, שתבע את המושג "הומו לודנס", שמשמעותו בלטינית האדם המשחק. בעוד שיעקבי מדגיש את הערך של חירות ובחירה בחינוך המשחקי, גזית, החוקר את תרבות הגיימינג ומרצה על כך במכללה הבינתחומית, מדבר על היבטים אבולוציוניים של יכולת המשחק. "נולדנו לשחק", הוא אומר. "למשחק , שהוא Game- (הפעולה, להבדיל מ Play - המשחק וחוקיו) - יש תפקיד חשוב בהתפתחות של הילדים. אפילו בעלי חיים משחקים. אצלם זהו כלי ללמידה של דרכי הישרדות וציד". גזית טוען ש"למידה באמצעות משחק מתאימה יותר לדור של היום". אך אין הכוונה רק לעובדה שלרוב הילדים היום יש קונסולות משחקיות בבית והם חיים בעולם של משחקים בסלולר ובמחשב, אלא בגלל "המיינדסט המשחקי" שהתפתח אצל ילדים כיום, כאשר הכוונה היא לדפוסי חשיבה, דרכי פעולה והתנהגות שהתפתחו בעקבות משחקים מקוונים. בין השאר, הילדים כיום לדבריו מכווני מטרה ובעלי מוטיבציה גבוהה להצלחה; מכווני משימות ואתגרים. כמו כן, הם מתמידים ולא מוותרים כשניצבים בפניהם מכשולים וקשיים. "ילדים שרגילים לשחק בקווסטים למיניהם רואים בכל דבר אתגר ומקבלים כישלון כדרך למידה", הוא . אם הם יצאו Game Over אומר. בשבילם, אין מהמשחק, הם מוכנים לצפות באחרים וגם לצפות במשחק שלהם עצמם, כדי להשתפר. עולם משחקי המחשב אפוא אינו כל כך רע כמו שמציירים אותו, אומר גזית. לדבריו, "פורטנייט", משחק ידוע לשמצה שילדים התמכרו לו, "משאיר אותך בתור צופה. מישהו הרג אותי ואני ממשיך להסתכל בו ולומד ממנו. באנגלית ."Learning זה נקרא המשחק מפתח גם כישורי מנהיגות, ניהול ונטילת אחריות. הילדים הופכים לסתגלנים בתנאים משתנים, אומר גזית. הם נעשים אופטימיים לגבי יכולתם להתגבר על האתגרים ולהצליח, והם יצירתיים. על פי גזית, שילוב של עקרונות וחוקים משחקיים בחינוך הוא טבעי, ונועד לשפר את הלמידה, לגרום למוטיבציה גבוהה יותר – הנעה לפעולה – ולהביא לתוצאות טובות יותר. למידה משחקית קשורה אצלו באופן הדוק גם להערכה. גזית מדגיש ש"התלמיד הוא שחקן, שותף מלא בתהליך הלמידה, ולכן הלמידה הופכת להיות משמעותית. בכיתה אשתמש במנגנונים להנעה שיובילו למיומנויות גבוהות יותר. תהליך הלמידה באופן זה הוא עצמאי, כיפי ומושך, ונועד לגרום לתלמיד להתקדם". לא הולכים נגד הזרם העולם של גזית קרוב במושגיו לאפליקציות ופלטפורמות דיגיטליות. כך למשל, אחת הדוגמאות שהוא נותן היא מאפליקציה ללימוד שפה, "דואולינגו", המתבססת על משוב מיידי, גריפת נקודות וגישה של "פאן", המתבססת על אנימציה ולוח שמראה סרגל התקדמות. "המשוב הוא אחד הכלים להניע אותך לפעולה", כדבריו. גזית טוען שיש הרבה כלים לסביבה חינוכית מבוססת משחק ולהערכת הלמידה, אך הם מחייבים את המורים להשקיע. "הבעיה היא שמורים עמוסים, לחוצים, וקשה להם לקחת על עצמם עוד משימה. אבל לא מצפים שהמורים יהיו מומחים בטכנולוגיה, אלא בהלך מחשבה משחקי. תבינו, ילדים אוהבים ללמוד. תנו להם משימות ואתגרים". נראה שיעקבי ובית הספר עין הים שייכים לעולם הלואו-טק של שילוב המשחקים, בחינוך ואילו גזית - שאף יצר את סדרת הרשת "משחקים לעתיד" עבור פרויקט אקדמיה ברשת של משרד החינוך, שייך לדור הבא - ההייטק של החינוך המשחקי. אצל יעקבי, המשוב המיידי חשוב פחות מההתבוננות הפנימית, העצירה והחוויה. "במרחב המשחקי מתרחשת יצירה של קשר אישי. זהו מרחב של חוויה ודמיון. כשמגיעים למרחב הזה, יש עצירה וחשיבה", הוא מסביר. "במערכת החינוך עולים ממדרג למדרג. מישהו כפה עלינו - המפקח, המורים. "משחק, אם עושים אותו נכון, מנוגד לגישה הרווחת שצריך להספיק, שיש מבחן וציון. המשחק הוא עצירה. הוא מאפשר אינטימיות, שהייה, חקירה והתמודדות עצמית. בית ספר נהפך למרחב זהות. האתר המשחקי מאפשר לגלות מי אתה. הוא מאפשר להיות אתה עצמך בכל המובנים. פיתוח של המרחב המשחקי הוא לא רק כיף. להפך, אנחנו שוהים במצב של תסכול בקונפליקט. מה זה אומר כשאני רוצה משהו. מהם הדחפים האלה. זה מאפשר סוג של התבוננות והתפרקות אפילו". בשביל מה באים לבית הספר? שואל יעקבי. "אני בא לראות מי אני כשאני לומד שפה או חשבון, איך אני מתמודד ואיך אני מצליח. במילים אחרות, העיסוק הוא באדם, ביחסים עם העמיתים. המיומנויות הכי חשובות כיום הן תקשורת בינאישית, היכולת לדמיין, ליצור ולהמציא, לצאת רגע מחוץ לקופסה. "העולם מתקדם, אך מערכת החינוך נשארת בלתי רלוונטית כי היא פועלת באופן שהוא מגביל, מצומצם ולא רלוונטי לילדים. שיעור דקות הוא קצר מדי מכדי שיתרחש בו 50 של תהליך, אין קישור בין השיעורים, אין קשר בין הלומדים וצריך כל הזמן להתקדם. אנחנו אומרים לכך לא". גם לקהילה משחקת איטית ומתבוננת כמו עין הים הגיעו המשחקים הדיגיטליים, אם כי הם עדיין בשוליים. "בנוגע להתחרות עם הטכנולוגיה אנחנו מציאותיים", אומרת אקרמן, "אין שום דבר שיחליף את המשחקים בטלפון. אני מעוניינת שהילדים יהיו אתי ולא נגדי. לכן אנחנו משתמשים בטלפון לצורך למידה, אם זה באמצעות קהוט, או בלמידת עמיתים אחרת". כך למשל, לפני פסח הפעילה שכבת ג' בעין הים את כל בית הספר במשחק דיגיטלי של "חפש את המטמון" באמצעות אפליקציית ברקוד. המקומות שבהם התחבאו המשימות היו מסומנים בברקוד, והתלמידים היו צריכים לפתור כתב חידה ולחפש את הברקודים באמצעות האפליקציה. "אי אפשר ללכת נגד הזרם", מסכמת אקרמן. "יש מורים שמשתמשים יותר באמצעים דיגיטליים, למשל במדעים ומתמטיקה, ויש שפחות. אבל מצד שני, זה לא חייב להיות רק דיגיטלי. גם אם ילדים היום דיגיטליים מאוד, הם לא מרגישים חסך בבית הספר. בגלל המרחבים המשחקיים הם מאותגרים מאוד, כל הזמן". מירי אקרמן, מחנכת: "היתה התנגדות וחוסר אמון. 'מה פתאום, זה לא יילך'. היינו צוות מצומצם שהאמין בדרך זו. לא מצאנו אנשים שיעבירו לנו השתלמויות, לכן ישבנו לילות כימים, כתבנו מערכים שלמים וחשבנו איך לסחוף, איך לאתגר" ד"ר חנן גזית: "הבעיה היא שמורים עמוסים, לחוצים, וקשה להם לקחת על עצמם עוד משימה. אבל לא מצפים שהמורים יהיו מומחים בטכנולוגיה, אלא בהלך מחשבה משחקי. תבינו, ילדים אוהבים ללמוד. תנו להם משימות ואתגרים" ברוך יעקבי, מנהל בית הספר: "משחק, אם עושים אותו נכון, מנוגד לגישה הרווחת שצריך להספיק, שיש מבחן וציון. המשחק הוא עצירה. הוא מאפשר אינטימיות, שהייה, חקירה והתמודדות עצמית. בית ספר נהפך למרחב זהות. האתר המשחקי מאפשר לגלות מי אתה" מזמן 75% ." בית הספר "עין הים הלימודים בשכבות א'-ב' מוקדשים ללמידה משחקית צילומים: מור ברנשטיין צילום: דני שביט 19 שיעור חופשי > 2019 יוני 2019 יוני < שיעור חופשי 18