שיעור חופשי / סיון תשעט / יוני 2019 / גליון 128

העובדה שאנחנו חיים בעולם של טשטוש גבולות, ויש לזה הרבה היבטים - לא רק גיאוגרפיים. אנחנו חיים בעידן שבו הגבולות המסורתיים בין פורמלי ללא פורמלי, בין שמרני לליברלי, בין תחומי ידע, מיטשטשים. אנחנו מדברים היום על רב-תחומיות, ואפשר למתוח את המושג הזה להיבטים שונים. “העולם הוא גם גלובלי. כשסבתא שלי עזבה את אוקראינה, ההורים שלה ידעו שלא ייראו אותה עוד לעולם, ואולי גם לא יידעו מה מצבה. היום, אני יכולה לדבר עם הנכדה שלי בסקייפ מהרי ההימלאיה. הטכנולוגיה מקצרת מרחקים. עוד דוגמה: כבר אין צורך בתארים פורמליים. חברות כמו גוגל ומיקרוסופט קוראות לך, ‘בואי תלמדי אצלנו וניתן לך תעודה’. אז גם האקדמיה צריכה לחשוב מחדש על הדרך שבה היא מתנהלת”. מה את מסיקה מכך, ואיך זה קשור לחינוך? “בזכות השונות וטשטוש הגבולות, עוברים לדרך אחרת שבה עושים דברים, שבה מפתחים, ולכן זה צריך להשפיע על הלמידה. פעם דיברו על בריחת מוחות באקדמיה, כיום מדברים על ‘בריין אינטגריישן’, אינטגרציה מוחית. כיום עובדים בצוותים שהם לא תלויים בגיאוגרפיה. מחברים בין היכולות של חמישה חברים למחקר, שלכולם מטרה משותפת. אנחנו מדברים יותר .T ויותר על מולטידיסציפלינריות, על מודל אדם שיש לו רגל הנטועה עמוק בתחום מסוים, ומעל לזה יש לו מטריה של ידע שתומכת בו. , מקבלים גשר. T- אם מחברים את כל ה “אנחנו כבר לא בתוך עולם שבו האדם הבודד צועק ‘אאוריקה’. אם אני לוקחת את ההבנה הזו לחינוך, אני שואלת ברצינות אם מלמדים ילדים לשתף פעולה באופן הנדרש - והתשובה שלילית. ביסודי עובדים בקבוצות כבר שנים, ואין שם את רמת הסטנדרטיזציה כמו בתיכון. בתיכון, כשצריך ללמוד לבגרות, מיישרים קו”. ביסודי יש את המיצ”ב. “ביסודי זה קצת יותר טוב, אבל צריך לדבר על הבעיה הכללית והעמוקה, של חוסר 250 התאמה. מערכת החינוך התמסדה לפני שנה, במהפכה התעשייתית. היא לא ביצעה את השינויים הנדרשים בהלימה לשינויים החברתיים. נוצר פער ומערכת החינוך מפגרת מאחור”. את יכולה לתת דוגמה? “מקורות מידע, למשל. אני לא מצליחה להבין למה הנכדה שלי צריכה להיסחב עם ק”ג ומלא בספרים ומחברות, 13 תיק ששוקל שנה יצאנו לשליחות 18 כמו בעולם הישן. לפני לארה”ב. לפני כן הלכנו לבקר דודה שלי שהיתה והיא סיפרה בעיניים בורקות, ‘נסעתי 90 בת , לקח לי שלושה 16 לאמריקה כשהייתי בת חודשים להגיע’. בני הצעיר, שעלה אז לכיתה א’, נבהל. הוא אמר, ‘אמא, בואי נחליף מטוס’. העולם השתנה בקצב מהיר. רופא מתחילת המאה לא יכיר את בית החולים כיום. לא רק 20- ה המכשור השתנה, אלא גם המחלות והתרופות. יכיר 20- אבל מורה שהוכשר בתחילת המאה ה את בית הספר. לא השתנה בו הרבה, חוץ מהלוח הלבן והמארקר השחור שמחליפים את הלוח השחור והגיר הלבן. “אם אנחנו רוצים שהילדים יגדלו לאזרחים פעילים, יצירתיים ומקבלי החלטות, שיוכלו לתפקד בעולם משתנה, המערכת צריכה להיות דומה לעולם הזה. צריך לעודד פעילות, יצירתיות וקבלת החלטות. אנחנו לומדים ממנטורינג, ממעגלי חיקוי. האם העולם כפי שהוא משתקף בבית הספר מכין אותם למטלות כאלה? לא ממש. “אני רואה את זה כשאני מלמדת. אני מלמדת קורס חשיבה על חשיבה בהקשר של מדע וחברה, ואני נוכחת בכך שלסטודנטים קשה מאוד. אני לא מכתיבה מערכי שיעור. אין נתונים, והם לא רגילים לצורת למידה פחות סטנדרטית”. ההורים משפיעים - בכל גיל מה לגבי ג’נדר כדוגמה לשונות? “בנושא של עידוד בנות למדעים, הסביבה משפיעה מאוד - ובראש ובראשונה ההורים. אף שכולנו אוהבים להגיד ולחשוב שההשפעה של ההורים יורדת בגיל ההתבגרות, גילינו שלפחות בעניין הבחירה במגמות מדעיות, ההורים הם גורם משמעותי מאוד. “במחקרים שערכנו במכון דוידסון ראינו לצערנו שההורים פחות מעודדים את הבנות לבחור במדעים (ראו בוקסה). וזה קיים בכל שכבות האוכלוסייה, גם אם אצל חלק מההורים, זה מסתתר בתת-מודע. חשוב להם שהבנים יבינו שהם צריכים לפרנס. הם מעודדים את הסטארטאפיסט הבא, אבל הדעה הרווחת היא שבנות לא יהיו מפרנסות יחידות, ולכן עבורן זה פחות חשוב. “המתכונת הבית-ספרית בנויה לפי חשיבה מגדרית גברית. הבעיה היא לא פעם אצל המורים. הם יעזרו לבן להצליח למרות הקשיים. המורים הם גם הורים. אכפת להם שהבנים ישובצו בתפקיד משמעותי בצבא, אבל אם בת לא מצליחה בחמש יחידות, הם יוותרו לה”. האם יש הבדל באופן הלמידה בין בנים לבנות? “מחקרים רבים מראים שיש בהחלט הבדלים מגדריים בדרך הלמידה. השונות בין בני אדם היא לא רק אינדיבידואלית, אלא גם מגדרית. בנים למשל לומדים הרבה פעמים באופן ממוקד סביב נוסחאות. אין להם בעיה ללמוד את הדברים כשהם מנותקי הקשר: נושא, נוסחה והיישום שלה. הבנות צריכות את התמונה הגדולה יותר. הן צריכות את המשמעות והן לומדות טוב יותר כשעושים את הקישור בין פרטי מידע. כלומר, הבנות פחות מתחברות ללמידה הנפוצה, שהיא מותאמת לבנים. “במדעים, לצערנו, נראה שזה עוד יותר בולט. ברוב המקרים מלמדים בנוסחאות, ועוסקים מעט מדי בלימוד ההקשר הרחב, למשל, מה הפילוסופיה מאחורי זה. בנות מתחברות לתפישה הזו. הלמידה בכלל צריכה להיות יותר תלוית הקשר. עלינו להבין שהמקום של הידע הוא מרכיב אחד ממכלול. לא צריך ללמוד בעל פה ו’להקיא’ הכל על הדף במבחן”. מה הסיבה לדעתך לפער הגדול הזה, בין ההבנה שלנו על דרכי למידה, לבין חוסר התגובה לכך במערכת החינוך? “אחת הסיבות היא זילות המערכת. לא מתייחסים למערכת החינוך כאל מערכת פרופסיונלית, לא מתייחסים למורים כאל אנשי מקצוע. קחי אותי לדוגמה. יש לי דוקטורט בביולוגיה. האם מישהו יעלה על דעתו שבקיץ אחד של הכשרה אהפוך להיות מנתחת? העובדה שלמדתי אנטומיה, אין משמעה שבהסבה קלה אוכל להיות רופאה כירורגית. אז למה עושים את זה עם מורים? הרי כל הייטקיסט שהצליח, אומרים לו ‘בוא, ניתן לך הכשרה מזורזת ותלמד את הילדים’. “משרד החינוך מתייחס למורים כאל בייביסיטרים. יש אתר כזה, מחליפים דוט קום, למי שרוצה הכנסה צדדית. אני מכירה נערה אחת נבונה שסיימה צבא. קראו לה מבית ספר יסודי סמוך, להחליף מורה. אמרו לה, ‘בואי בבוקר, תלמדי תנ”ך ואחר כך תלמדי גיאוגרפיה לכיתות ה’’. מה זה? “אני מאשימה אותנו כחברה. מה שאנחנו מוכנים לסבול - זה מה שנקבל. למורים אין אפילו פינת עבודה. אם מזלזלים במקצוע, ולא משקיעים בו, זו התוצאה”. . ובכל זאת, את הלכת להיות מורה “כמי שהלכה ללמד מיד אחרי הדוקטורט, החלטתי שאני רוצה לעבוד עם בני אדם ולא עם מבחנות. ואם ללמד כבר בבית ספר, אז בבית ספר עבור אלה שפעם הוגדרו ‘טעוני טיפוח’. חשבתי שאני באה להציל את העולם. נכנסתי והכרזתי, הנה אני. למזלי, המנהל אמר לי, ‘בואי נסכים שביולוגיה את יודעת, אז לכי, למדי את מקצוע ההוראה וחזרי לכאן’. ובאמת הלכתי ללמוד והבנתי שזה מקצוע. למדתי איך מתפתחת למידה, איך בונים מערכי שיעור וכדומה, ואז הלכתי ללמד”. “אי אפשר ללמד הכל - ולא צריך” נחזור רגע לתחום המחקר שלך, ביולוגיה. מאז פרויקט הגנום האנושי, המחקר כל הזמן משתנה ומתפתח. האם בית הספר מתאים את עצמו לתכנים החדשים במדעים? האם הוא בכלל צריך להתאים את עצמו? “המידע צומח כיום בקצב סינגולרי, קצב מטורף. אי אפשר ולא צריך ללמד הכל. עברו הימים שבהם המורה ידע הכל. מה שתכין היום, לא יהיה מעודכן מחרתיים. מה שכן צריך לעשות בבית הספר הוא למידה פעילה המזמנת את הסקרנות. צריך לפתח מיומנויות, ללמד את התלמידים להבחין בין עיקר לתפל, בין ‘ריל ניוז’, עובדות אמיתיות, ל’פייק ניוז’. צריך ללמד אותם לדעת לקבל החלטות על בסיס מושכל. “כשאני אומרת בסיס מושכל, הכוונה לא רק לידע. ידע בלבד לא מספיק כדי שאנשים יקבלו החלטות מושכלות. רופא שמעשן לא יודע שזה מסוכן לבריאות? יודע. צריך ללמד את התלמידים לאסוף נתונים, לערוך תצפיות, לחשוב בצורה ביקורתית. אפשר ליישם את החשיבה המדעית-המודרנית בכל תחום”. מה אתם עושים אחרת במכון דוידסון? “אצלנו לא מדברים על מדע, אלא עושים אותו. אנחנו מבקשים ממשתתפי התוכניות לחוות כמה שיותר. לחקור, לשאול שאלות ולהסתקרן. אנחנו מאפשרים ללומד לטעות, כי לומדים מטעויות. החיים מלאי טעויות. טעות אנושית היא דבר חשוב, שמאפשר חשיבה מסוג אחר. אם ניסיתי משהו שלא עבד, ואני חוזרת עך כך, זה ימשיך לא לעבוד. אז אולי כדאי לשנות חשיבה ולצאת מהקופסה? היכולת לטעות מצמיחה יצירתיות. “אנחנו מכוונים לכך שהתלמיד יישאר סקרן. פעם בשנה אנחנו מעמידים ילדים על הכיסא, כדי שישאלו מה נשתנה. אנחנו רוצים שימשיכו לשאול את השאלה. אנחנו מנטורים, לא מרצים. אנחנו מנסים להיות שותפים של התלמידים. “יש לנו את הזכות והפריבילגיה לא להיות מערכת חינוכית. מערכת חינוכית חייבת לתת תעודת בגרות. אני לא חייבת. אני מגיעה מראש לילדים שמתעניינים במדע, ולכן יכולה להרשות לעצמי הרבה דברים שמערכת החינוך לא יכולה להרשות לעצמה. “אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם מערכת החינוך. פעמים רבות, מאחר שהמערכת גדולה ויש לה את המטרות שלה, חסרים מענים מסוימים שאנחנו יכולים לתת. למשל, מדעי המוח זה מדע עדכני ורלוונטי, ובתי ספר יכולים ללמוד אותו באמצעות תוכנית הנוירוביולוגיה שפיתחנו. “התלמידים שלנו מתחברים לנושאים לפי נטיית הלב והכישרון שלהם. כשיש מטלה, אז אחד מאייר, השני קורא את הטקסטים - כל אחד מתבטא. בנוסף, אנחנו מקפידים שיהיה שוויון הזדמנויות, לא רק מגדרי אלא גם סקטוריאלי. אנחנו מנגישים את התוכניות בשלוש שפות ועובדים בדיגיטל, מה שמאפשר לנו ליצור שוויון הזדמנויות. “אנחנו עובדים עם בתי ספר ברשויות שונות באמצעות מדענוע, מעבדה על גלגלים שנוסעת למקומות הכי נידחים, שאין בהם מורים למדעים. אבל זה לא קרקס נודד. בית הספר בוחר שלושה נושאים ואנחנו באים פעם בחודש ומשאירים חומרים. בנוסף אנחנו מנסים לאתר בנים ובנות שיש להם ניצוץ בעיניים, למפגש רביעי שבו עוסקים בחקר”. יש תחושה שהמדע הוא לא דבר נגיש. יש המון משוכות בדרך אליו. האם לדעתך אפשר ללמוד מדע לבד? “כיום העולם הווירטואלי מנגיש את המדע. אנחנו מעודדים לעשות מדע בבית בעזרת קורסים מקוונים וסרטונים ופעילויות המוצעות באתר שלנו, גם בלי להגיע למכון. הרעיון הוא שהתפישה המדעית לא שייכת רק למעבדה או למחקר המדעי. גם החלטות בסוגיות שונות, כמו מחזור או תזונה, הן מבוססות מדע. בסך הכל נחשפים לתכנים שלנו כמיליון משתתפים בשנה. “בנובמבר העלינו אתר בערבית, שנמצא מיליון 3.5- עדיין בהרצה, ויחד איתו יש לנו כ עוקבים, בהם כמה עשרות אלפי עוקבים מהציבור מדוברי הערבית העוקבים אחרינו 60% . הערבי הם בוודאות מחוץ למדינת ישראל, ממדינות כמו ערב הסעודית, איראן, סוריה ולבנון. הטוקבק הראשון שקיבלנו בערבית אמר ‘תבורכו על הפצת הידע, והמשיכו בעבודה הטובה’”. אם היית משפרת היבט אחד במערכת החינוך, מה הוא היה? “ללא ספק, הייתי משקיעה במורים. לי איאקוקה אמר שבחברה מתוקנת, הכי טובים יהיו המורים. המורים שלנו יודעים איך צריכה להיות למידה, והם צריכים לקבל יותר חופש. “בהרצאת הטד שלי דיברתי על החירויות בחינוך. החינוך הוא אחת מזכויות היסוד של האדם בימינו. למורים יש זכות לחופש מסטנדרטיזציה. אל תבלבלו בין סטנדרטיזציה לבין מדידה והערכה. העובדה שאני רוצה לדעת איך ילד מתקדם, אין פירושה שצריך להכניס את כולם לאותה קופסה, כמו שעושים מבחני המיצ”ב. “המורים החופשיים יאפשרו לילדים ללמוד בלי פחד להיכשל. תארי לך מורה שאומר, ‘זה בסדר להיכשל. תנסה, מותר לך לנסות. אני רוצה לראות שאת מתאמצת. תנסי שוב’. כיום המערכת מענישה כישלון ומעודדת מצוינות”. כיהנת כמה שנים כמנכ”לית של קרן וולף, פגשת את הזוכים מתחומים שונים, התוודעת לסיפור חייהם. האם יש משהו דומה בסיפורים השונים, תכונה משותפת שכולם או רובם ניחנו בה? “מה שבלט בעיני הוא החופש שלהם לדמיין, לחלום ולקדם את היצירתיות שלהם. הם לא פחדו וחתרו למטרות. אנחנו מדברים פה על אנשים שהמצוינות שלהם היא מופת, אך מצוינות בהיבט זה היא לא הישג במבחן, אלא מצוינות כערך. “היה למשל פיזיקאי אירופי אחד שזכה בפרס וולף, שאני לא זוכרת כבר את שמו, אבל הסיפור שלו נחרת בזיכרוני. הוא סיפר שבתחילת דרכו, הוא סיפר לאמא שלו שהוא עובד על תורת הקוונטים, ומוכיח שדבר מסוים יכול להיות בו בזמן גם פה וגם במקום אחר. האמא אמרה לו: ‘אל תספר את זה לאחרים, כי יחשבו שהשתגעת’”. “היה גם ננו-פיזיקאי מארה”ב, שסיפר שכאשר הוא בא לפרופסור שלו ותיאר בפניו את הרעיון שלו, הפרופסור אמר, ‘זה רעיון יפה, אבל אל תבחר בזה כנושא למחקר. זה לא יעבוד. אל תנסה לעשות את זה’. אבל הוא הלך ועשה. על הפרופסור אף אחד לא שמע מאז. “הדבר הכי כייפי בעבודה הקודמת שלי היה להיות אראלה ממפעל הפיס, ולהתקשר לזוכים. שעות לפני ההכרזה 24 התקשרתי אליהם הרשמית, כדי שלא ישמעו על כך בתקשורת, וכמעט ללא יוצא מהכלל, הם היו מופתעים. פעם התקשרתי לזוכה ברפואה מארה”ב. שמעתי אותו קצת נחנק מההתרגשות, וכשביקשתי ממנו לשמור את הזכייה בסוד עד להכרזה הרשמית, הוא שאל, ‘אני יכול לספר לאמא שלי?’. הוא וזה מתקשר להשפעה ההורית. ההורים 65 היה בן משפיעים עלינו בכל גיל”. מתי ילדים מפסיקים להתעניין במדע? שאלת מיליון הדולר של החינוך המדעי היא איך מתווכים את המדע והטכנולוגיה באופן שיהיה מעניין ומושך לקשת רחבה של לומדים ובגילאים שונים. זה לא סוד שרק קומץ מהתלמידים בוחרים במקצועות מדעיים בתיכון, ואצל בנות מדובר בהרבה פחות. כדי להבין את המשבר הזה ולרדת לעומקו, במכון דוידסון שאלו שאלה מעניינת נוספת, והיא - באיזה גיל ילדים מאבדים את העניין במדעים וטכנולוגיה. התברר שחלון ההזדמנויות של החינוך המדעי הוא מצומצם למדי. לדברי הפסיכולוגית ד"ר נעמה בר-און, העומדת בראש היחידה להערכה במכון דוידסון לחינוך מדעי, במחקר נמצא שבגיל הצעיר ילדים דווקא אוהבים מדע ומגלים סקרנות ועניין בתחום, אבל ככל שעולים בגיל - כבר בבית הספר היסודי לדבריה - משהו משתבש. ”במחקר התברר שהירידה בעמדות החיוביות כלפי מדע מתחילה ", היא אומרת. "ירידה נוספת נחווית במעבר לחטיבת הביניים, 11 בגיל ואולם יש עדויות לירידה מוקדמת אף יותר". כך למשל, במחקר , נבדקו עמדות של ילדים כלפי מדע 2010- שנערך בבריטניה ב ). מסקנות 10-11 ) ובסוף כיתה ו' (גילאי 6-7 בסוף כיתה ב' (גילאי החוקרים היו שבעוד שילדי כיתה ב' הביעו צמא לידע והתלהבות הולכת וגוברת מהמדע, עמדות תלמידי כיתה ו' לאורך תקופה של שנה אקדמית נותרו ללא שינוי, כלומר העידו על אדישות. במחקר תלמידים בגילאי 3,000- ניתחו ממצאי שאלונים של כ 2015- מ , כלומר כיתה ו' וז', ומצאו כי בין השנה האחרונה ביסודי 12-14 לשנה הראשונה בתיכון חלה ירידה בעניין בלימודי טכנולוגיה ומדע. לדברי בר-און, יש להבחין בין העמדות של הילדים ביחס למדע וביחס לשיעורי מדע. "כשילדים בגיל בית הספר נשאלו מה דעתם על מדע התברר שיש להם עמדה חיובית כלפי המדע עצמו", היא אומרת. "התחום חשוב בעיניהם. הם היו רוצים ללמוד מדע, אבל במקביל עלה שבתי הספר לא מצליחים ללמדו כראוי". עוד עלה שכאשר מלמדים את המדע במנותק ממשמעותו ומהחיים, העניין בו יורד. לדברי ליאת בן דוד, יש כיום דגש במכון על פיתוח פעילויות מדע לגילאי היסודי, ובין השאר מפתחים ומרחיבים כיום את גן המדע שאף הוא חלק מהמכון. בגן המדעי לומדים וחוקרים מדע מתוך התנסות פעילה. כך למשל, לומדים על משמעות כוח הכבידה מתוך התנסות שמדמה הליכה על הירח, לומדים על גלי קול, ועוד. “המידע צומח כיום בקצב סינגולרי, קצב מטורף. אי אפשר ולא צריך ללמד הכל. עברו הימים שבהם המורה ידע הכל. מה שתכין היום, לא יהיה מעודכן מחרתיים. מה שכן צריך לעשות בבית הספר הוא למידה פעילה המזמנת את הסקרנות" תלמידות בית ספר ״ארנון״ ברמת גן בפעילות מסלול "שביט" של מכון דוידסון לחינוך מדעי. "מחקרים מראים שיש בהחלט הבדלים מגדריים בדרך הלמידה" 13 שיעור חופשי > 2019 יוני 2019 יוני < שיעור חופשי 12