שיעור חופשי / אדר תשעח / מרץ 2018 / גליון 124

א ? יזו ילדה היית "הייתי ילדה שובבה, מעין טום בוי. הייתי חוזרת מבית הספר, מכינה מהר שיעורים ויורדת למטה (היה כזה מונח בזמנו). לא היתה לי סבלנות לשבת ולקרוא ספרים שלא ריתקו אותי מיד מהעמוד הראשון וכך פספסתי ספרים רבים. כיום, כשאני כותבת, חשוב לי שלקוראי הצעירים לא יקרה מה שקרה לי בילדותי. לפיכך אני דואגת להכניס את הקוראים שלי למתח כבר מהשורה הראשונה ועד לשורה האחרונה. אני יודעת שבשורה משעממת אחת הקורא הצעיר עלול לברוח אל המחשב, הטלוויזיה ויתר הגירויים. ספרי 'תלתלים מכושפים', למשל, מתחיל במשפט 'אי שם באישון לילה אפל וקר תינוקת זעירה ננטשת על מפתן שער בית מסתורי'. כבר במשפט הזה הקורא נדרך לדעת מה יקרה לאותה תינוקת שהופכת לילדה בעלת תלתלי זהב קסומים. כך כל פרק מסתיים במתח, עד הסוף המפתיע. "גדלתי על אהבת הספר וחשיבותו ואני סבורה שהחינוך שקיבלתי בבית תרם לזה רבות. בשבוע הספר הורי נהגו לקחת אותי ליריד הספרים, אפילו יותר מפעם אחת, והייתי בוחרת ספר כלבבי. זו היתה חוויה אמיתית שזכורה לי עד היום, ממש חגיגת ספרים. כיום אני סוגרת מעגל כשאני חותמת על ספרים בדוכני שבוע הספר ברחבי הארץ. זו ההזדמנות שלי - בנוסף למפגשים שאני עורכת בבתי ספר - לפגוש בקוראים שלי ולשמוע מהם תגובות". מתי פרסמת לראשונה, ומה את זוכרת מהחוויה? "עוד כפעוטה אני זוכרת את עצמי יושבת על השטיח בסלון וטווה סיפורים לכל מי שרק רצה לשמוע. את ספרי הראשון 'שעון הקסמים', ולאחרונה הודפס 1999- ספר מנוקד שפורסם ב במהדורה מחודשת בהוצאת עם עובד (שבה ראו אור כל ספרי), כתבתי במהלך לימודי ראיית חשבון מפרכים. זה תחום של מספרים נטו. הרגשתי עייפות ששום חופשה או טיול לא יכלו להפיג, וברגע שהתיישבתי וכתבתי את הספר הזה, הרגשתי כמו ציפור הפורשת כנפיים ועפה. "הרגע המכונן שבו ידעתי שאני רוצה להיות סופרת היה כשעבדתי כמורה ממלאת מקום בבית ספר, במקביל ללימודי באוניברסיטה. המנהל היה נכנס לכיתה, מצביע עלי ואומר: 'שלום תלמידים, המורה שלכם היום חולה, זו המורה המחליפה'. ברגע שהוא היה סוגר אחריו את הדלת, היה רעש ובלגאן. הדבר היחיד שתוך שניות גרם לכל התלמידים להשתתק, להתיישב במקומותיהם ולהקשיב – היה סיפור מתח שהייתי בודה מדמיוני הפרוע. בהפסקות התלמידים היו ניגשים אלי ומתעניינים היכן ניתן לקנות את הספרים מהם סיפרתי, וזה הצחיק אותי, כי המצאתי את הסיפורים באותו רגע ממש". אילו דמויות משמעותיות את זוכרת מתקופת הלימודים? "שתי מחנכות מבית הספר היסודי זכורות לי לטובה במיוחד. אחת מהן חלתה לצערי במהלך הלימודים ונפטרה. בפעם האחרונה שביקרה בכיתתנו, כשהיתה כבר בחופשת מחלה, זה היה בסמוך לאחד החגים והיא דאגה שאנחנו לא מוכנים להצגה שהיינו אמורים להעלות בפני בית הספר. מאחר שהייתי התלמידה שתמיד ממציאה הצגות, היא פנתה אלי וביקשה שאכתוב הצגה. ואכן כתבתי הצגה ארוכה של שלוש מערכות וזכור לי שההורים שהגיעו התרגשו והזילו דמעה, כמו גם מורתי ז"ל. המחנכת השנייה היא מורה שאהבתי מאוד ועד היום אנחנו בקשר. נכדיה הם קוראים נלהבים של ספרי והיא מגיעה איתם למפגשי הקוראים ברחבי הארץ. המורות הללו הן עבורי סמל ומודל לצניעות וענווה מחד ושאיפה למצוינות מאידך". על אילו נושאים את כותבת, ומדוע? "אני כותבת ספרי מתח, פנטזיה ומסתורין המיועדים לילדים ובני נוער. מאחר שבחיי השגרה אני עסוקה במקצועות תובעניים מאוד - עורכת דין, רואת חשבון וד"ר למשפטים - הכתיבה אצלי היא סוג של פורקן, מעין מזון לנשמה. הבריחה לעולמות פנטזיה ומסתורין היא חלק מעונג כתיבתי. זהו ז'אנר שתמיד נמשכתי אליו, ולשמחתי גם הילדים ובני הנוער משתוקקים לקרוא סוגה זו. אני מקפידה בכל ספרי להכניס בין השורות ערך מוסף וחינוכי. כך למשל, בספרי 'הפנימייה שלא היתה' מסתתר מסר חזק על מהות עולמנו ומקומנו ביקום; וב'טירת כחולי-העין', תחת מסווה של אגדה מותחת ומסתורית מסתתר מסר על כבוד והערכה לאוכלוסייה המבוגרת. ב'עיר הנצח', ככל שאתה זקן יותר ועם יותר קמטים כך אתה זוכה ליותר הערכה מצד החברה שלא משתעבדת ליופי ולנעורים; וכך הלאה". ספרי על ספרך האחרון. "ספרי האחרון, 'לב של עץ', הוא ספר פנטזיה שזכה לביקורות טובות ואני מקבלת עליו תגובות שמחממות את לבי הן מהקוראים הצעירים והן מהורים רבים שמספרים שבזכות ספרי ילדיהם נהפכו סוף-סוף לילדים קוראים. בקרוב יצא ספרי החדש, גם הוא מאויר ומנוקד כמו ספרי הראשון, 'היונה שסבלה מפחד גבהים'. כבר משמו של הספר אפשר לנחש את הבעיה בה נתקלת יוני, היונה הצעירה שהיא גיבורת הספר. גם בו יש מוסר השכל חשוב: להיות שמחים בחלקנו ולא לרצות להתחלף עם אף אחד". . ספרי על מפגשים שלך עם תלמידים "זו פעילות שאני עורכת שנים ארוכות בהתנדבות מלאה, בעיקר בבתי ספר יסודיים אך גם בחטיבות בכל רחבי הארץ. במפגשים אני משתפת את התלמידים בסודות כתיבתי, מספרת כיצד אני משלבת בין הכתיבה לבין מקצועותי האחרים ומדברת על יתרונות הספר על פני הטלוויזיה והמחשב. אני נותנת טעימה מקטעים נבחרים מספרי, ומגלה כיצד נולד ספר, מה הביא אותי לכתוב, איך הגענו לשמות הספרים והגיבורים ולכריכות המסתוריות. אני משתפת את התלמידים, משיבה לשאלותיהם וחושפת בפניהם את עולמו הקסום של הספר, ואני מאמינה שבדרך זו התלמידים מבינים שספר עשוי להיות מרתק לא פחות מסרט קולנוע". איזה מקום בבית את אוהבת במיוחד? "אני מבלה רבות בחדר עבודתי מול המחשב. איני נמנית על הסופרים שבזמן הכתיבה מתבודדים על אי רחוק מול הים כדי לקבל השראה - אף שלא הייתי מתנגדת לכך. כשאני פותחת את החלון אני רואה את משרדי מס הכנסה ומשרד הפנים שבוודאי אינם מעניקים לי את ההשראה. זו ההוכחה הניצחת לכך שהדמיון יכול לקחת אותנו לכל מקום, אף למחוזות שמעבר למציאות". אילו חפצים יקרים לליבך בבית, ומדוע? "החפצים שיקרים לליבי הם אלה שמזכירים לי את האנשים היקרים לי שלצערי כבר אינם בין החיים, כמו הורי ואחותי זכרם לברכה. אחותי, ירדנה בר-נוי ז"ל, בנוסף להיותה מפקחת בכירה במשרד החינוך ואומנית מוכשרת, התנדבה במד"א כחובשת - שם מצאה את מותה, כשנהרגה בתאונת דרכים תוך כדי הגשת עזרה . היא 6 ראשונה לנפגעי תאונת דרכים בכביש יצרה עבורי תליון מיוחד שתמיד כשאני עונדת אותו או אפילו רק שולחת אליו מבט, מעלה בי זיכרונות נעימים. "יש ברשותי גם בובה ישנה ובלויה שמזכירה לי את ימי ילדותי. מעולם לא אהבתי בובות, תמיד היו לי דובונים וכלבלבים מפרווה כי כילדה פחדנית מאוד חששתי מבובות. בימי נעורי קנו לי בובה גדולה ויפה שבגבה היה מפתח גדול שכאשר סובבו אותו היא היתה מניעה את ראשה. בגלל הבובה הזו החסרתי הרבה שעות שינה, אך בזכותה ברבות הימים יצא ספרי 'הבובה' - שהיא היתה ההשראה לכתיבתו". // סופר בנעלי בית אתנחתא "הבריחה לעולמות פנטזיה ומסתורין היא חלק מעונג כתיבתי" ד"ר סיגלית דיל היא עו"ד, רו"ח ומגשרת - אבל גם סופרת פורה לילדים ונוער, שמקפידה לשמור על מתח מהשורה רווית שרף הראשונה ועד למילה האחרונה בספר סיגלית דיל. "עוד כפעוטה אני זוכרת את עצמי יושבת על השטיח בסלון וטווה סיפורים לכל מי שרק רצה לשמוע" 31 שיעור חופשי > 2018 מרץ