אתרוג | חשון תשעח | אוקטובר 2017 | גליון 78

מוצאו של ציון ממשפחה טריפוליטאית שהגיעה לתוניסיה והתיישבה בגפסה. הוא כשהיה 1955 התחתן עם אשתו רבקה בשנת ושניהם עלו ארצה. הם התגוררו עם 27 בן כל בני המשפחה באותו בית. “כולם חיו יחד בשלום, אמא שלי טיפלה בהוריה ובאמו של אבא וכולם נפטרו בשיבה טובה”, אומרת ואשתו 90 יפה. ציון עצמו נפטר בגיל נפטרה כשנה אחריו. יפה מספרת: “אמא הייתה בת יחידה למשפחת סוחרים עשירה מאוד מג’רבה. הורי אמי טיפחו אותה והיא ידעה קרוא וכתוב בשלוש שפות. הם הסכימו לנישואיה לאבי למרות שהוא בא ממשפחה ענייה כי הוא נחשב לעילוי. הוא התייתם מאביו בגיל . סבתי, אמו, לא התחתנה שוב. היא עבדה 8 בניקיון, פרנסה את משפחתה ושלחה את כל ילדיה ללמוד. אבי למד בחדר כשאר אחיו, ובחצי השני של היום למד את מקצועות החול באליאנס. הוא הצטיין בלימודים ושלחו אותו לשוויץ ללמוד הוראה. זו הסיבה שהוריה של אמי הסכימו לשידוך. המשפחות היו קרובות והם הכירו מקרוב את סגולותיו של אבי”. אחרי הכשרתו כמורה לחינוך מיוחד בשווייץ, עבד ציון בהוראה, ובמקביל שימש כשליח עלייה בארצות צפון אפריקה. בתקופת השואה שהה בתוניסיה ולימים נהג לומר כי זו הייתה התקופה הקשה בחייו. יפה: “יהודי תוניסיה סבלו רדיפות והיו מועמדים לגירוש. אבי סיפר שלא היה להם מה לאכול, התעללו בהם, שדדו אותם, החרימו את רכושם ואת כספם והם נאלצו להתחבא מרודפיהם בבתי קברות. את כל מה שעבר עליו בתקופה הזאת אבא הקליט והוא מסר את עדותו ליד ושם”. דוור פשוט בדואר מכריו של ציון מתארים אותו כאדם דתי מאוד וציוני מאוד, שאהב בכל לבו את ארץ ישראל ואת מדינת ישראל. יפה: “הוא היה אומר ‘אני פטריוט של המדינה שלי ושל העיר שלי’. כשעלה לארץ ובחר בעכו שאלו אותו ‘למה דווקא עכו?’ ואבא היה עונה ‘זה כול היופי וכול המיוחד בעיר הזאת שהיא מכילה חמש דתות’, זו הייתה אמונתו”. בארץ ניסה לעבוד כמורה בבית ספר לחינוך מיוחד, אבל אחרי זמן קצר עזב את המקצוע ובחר לעבוד כדוור פשוט בדואר. יפה: “הוא אמר שהנוער פה הוא לא הנוער שהוא היה רגיל לעבוד אתו בחו”ל. בדואר ניסו לקדם אותו למשרות ניהול, אבל הוא התעקש להיות דוור פשוט”. יפה מספרת שאביה נהג לשתף את האמנים בתהליך תכנון עבודות האמנות בבית הכנסת: “הוא היה מוצא תמונה או חושב על רעיון, אומר מה הוא רוצה והאמן ביצע. הוא אמר שזו עבודה שלעולם לא תסתיים, ואכן עבודת הקישוט של בית הכנסת לא הסתיימה עם פטירתו ורק לאחרונה הוספנו פסיפס לעזרת נשים. אני גאה בבית הכנסת”, היא מוסיפה, “הוא של העם, העם מימן אותו, המדינה והעירייה לא השתתפו. בשביל אבא שלי זה היה מפעל חיים והוא תמיד מצא אנשים שהיו מוכנים לתרום”. יפה בוכריס: “אבי היה מוצא תמונה או חושב על רעיון, אומר מה הוא רוצה והאמן ביצע. הוא אמר שזו עבודה שלעולם לא תסתיים, גם לאחר פטירתו. רק לאחרונה הוספנו פסיפס לעזרת נשים. אני גאה בבית הכנסת. הוא של העם, העם מימן אותו, המדינה והעירייה לא השתתפו. בשביל אבי זה היה מפעל חיים והוא תמיד מצא אנשים שהיו מוכנים לתרום” חלונות הויטראז׳ חשון תשע"ח 52