אתרוג | חשון תשעח | אוקטובר 2017 | גליון 78

שבית הכנסת תוכנן כדי לשמש את כל העדות ועבודות האמנות המקשטות אותו תוכננו כדי לתת ביטוי למאחד ולמשותף לכלל עם ישראל: “לא רצינו מוזיאון כי אם בית כנסת של כל עם ישראל. רצינו להמחיש את הרעיון של תקומת עם ישראל בארצו לאחר אלפיים שנות גלות. ציון ז”ל האמין בקירוב לבבות ורצה לתת ביטוי להיסטוריה המשותפת של כולנו, החל מתקופת האבות עד ימינו. בהתחלה זה היה בית כנסת שכל העדות בעכו יכלו להתפלל בו. החזון של ציון היה שזה יהיה בית כנסת לכל העם היהודי”. שמעון מכיר היטב את קורות חייו של ציון: “הוא השתקע בעכו מבחירה. העיר מצאה חן בעיניו. כשעלה לארץ חמו נתן לו כסף לקנות בית והוא החליט לקנות בית בעכו. בשבת הראשונה שלו בעיר הוא הכיר עוד אנשים יוצאי תוניסיה שרצו להתפלל ביחד. בית הכנסת היחיד שעמד לרשות המתפללים באותה תקופה היה קטן מאוד. ציון ביקש שיאפשרו לתוניסאים להתפלל בו בנוסח שלהם וקיבל הסכמה. משם הכול התחיל. לאט לאט התגבשה סביב בית הכנסת קהילה. “בהתחלה התפללו בו רק תוניסאים, אבל עם הזמן הצטרפו מתפללים מעדות אחרות וכל אחד יכול היה להתפלל בנוסח שלו. כעבור זמן ציון פנה לכל המתפללים והודיע להם ‘הגיע הזמן לבנות בית כנסת’. הוא עבר מבית לבית ואסף תרומות. כולם ציון קנה אדמה, קיבל 1964 תרמו. בשנת אישורים מהעירייה והתחיל לבנות את היסודות. התפילה הראשונה שלנו בבית הכנסת החדש הייתה בערב יום כיפור של , ערב המלחמה”. 1973 שנת ביתן מספר שרק עם סיום הבנייה התפנה ציון לתהליך קישוט בית הכנסת, תהליך מתמשך, שעסק בו עד פטירתו ויורשיו ממשיכים בו עד היום. “במשך עשרות שנים, נוספו עבודות פסיפס בכל פינות בית הכנסת, בתקרות, על הקירות ועל הרצפה. ציון היה מעלה רעיון לקשט קיר או תקרה, אוסף את הכסף, מוצא אמן ומיישם את הרעיון. שום דבר לא עצר אותו. הוא היה חותם על הזמנת העבודה ואומר ‘אלוקים ישלח את הכסף’ ובאמת שלחו. “תרומות הגיעו אלינו מכל הארץ ומכל העולם. הכול נעשה בכספי תרומות. כולם תרמו. כל שבטי ישראל כי מראש החלטנו שזה יהיה בית כנסת של כל עם ישראל ושכולם יוכלו להתפלל בו. הנהגנו שלא יהיה נוסח אחד לתפילה ושבמקרים מסוימים נוסח התפילה ייקבע לפי רוב המתפללים. גם את טקסי בר המצווה אנחנו מתאימים לבקשת המשפחות אין אצלנו הפרדות. כולם בניו של אלוקים”. קשר מיוחד לאנשי הקיבוצים המרכיב הבולט לעין בבית הכנסת הוא עבודות הפסיפס המכסות את כל הקירות, התקרות והרצפה שבוצעו על פי ציורי פסיפס עתיקים. עבודות הפסיפס בוצעו על ידי אמני הפסיפס של קיבוץ אילון. באותה תקופה מפעל הפסיפס של הקיבוץ היה ענף מפסיד, אבל שיתוף הפעולה עם בית הכנסת הביא ברכה לקיבוץ וכיום זהו מפעל רווחי ומשגשג. ביתן מספר: “לציון היה קשר מיוחד לאנשי הקיבוצים והוא נשמר עד היום. הוא היה בא אליהם והם היו באים אלינו. בחגים הם היו מצטרפים לתפילות בבית הכנסת. יש אנשי קיבוצים שתרמו לבית הכנסת ואנחנו נוהגים להשאיל להם מדי פעם ספרי תורה. איש התחזוקה של בית הכנסת, לאון לוי, הוא מקיבוץ שמרת, ועם השנים גם חזר ,70- בתשובה. עד היום, למרות שהוא בן כ מדי שבת הוא קם בחמש בבוקר והולך ברגל להתפלל בבית הכנסת שלנו.” ממשיכת המורשת לאחר פטירתו של ציון נמסר התפעול השוטף של בית הכנסת לידי בתו, יפה בוכריס תבל”א, גננת לשעבר, שמילדותה נהגה לעזור לאביה בתחזוקת בית הכנסת. “לפני מותו אבא ביקש שאמשיך לנהל את בית הכנסת יחד עם שמעון ביתן. אבא דאג להמשך. הוא היה אומר ‘קיבלתי מהחיים מעל ומעבר. עשיתי את שלי. אני הולך ואתם תמשיכו’. מגיל צעיר הייתי קשורה לאבא. הלכתי אתו לכל המקומות, התעניינתי במה שהוא עשה והייתי מעורבת. זה היה טבעי בשבילי להמשיך את דרכו”. יפה שומרת על כתיב מלא של שם המשפחה: “כשאבא הגיע לארץ רצו לכתוב בתעודת הזהות שלו את שם המשפחה בדש. הוא התעקש לכתוב בע’ ובא’ ואמר ‘האשכנזים כותבים בא’ ובע’ אז גם אני רוצה לכתוב כך’”. שמעון ביתן, גבאי בית הכנסת: “בהתחלה התפללו בבית הכנסת רק תוניסאים, אבל עם הזמן הצטרפו מתפללים מעדות אחרות וכל אחד יכול היה להתפלל בנוסח שלו. כעבור זמן ציון פנה לכל המתפללים והודיע להם ‘הגיע הזמן לבנות בית כנסת’. הוא עבר מבית לבית ואסף תרומות. קנה אדמה, 1964 בשנת קיבל אישורים מהעירייה והתחיל לבנות את היסודות. התפילה הראשונה הייתה בערב יום כיפור של שנת , ערב המלחמה” 1973 יפה בוכריס עם דמותו המפוסלת של אביה, ציון בעדאש חשון תשע"ח 50