אתרוג | חשון תשעח | אוקטובר 2017 | גליון 78

רבי עקיבא, אלא שמקום ההתרחשות הוא ירושלים. מטרת ההצגה היא לחזק את הזיקה לעיר ואת האמונה בהיותה עיר נבחרת לעם היהודי. “המרדף אחר האפיקומן” היא הצגה הומוריסטית המכניסה את הילדים לאווירת חג הפסח ומקרבת אותם אליו באופן מצחיק וידידותי. הילדים נוטלים בה חלק פעיל. הצגה בשם “תפו ופוזה” מבוססת על הווי ארץ ישראלי ערב קום המדינה ומתארת תקופה בה הפרדסים היו חלק בולט בנוף הארץ ישראלי. הילדים לוקחים חלק פעיל בהצגה, ולומדים באופן חווייתי על הפרדס, משלב הקטיף ועד ליצוא פירות ההדר, ובדרך לומדים גם על ערכי חברות ונאמנות. “פה גדול” של אגדתא היא הצגה שעסקה תחילה במניעת שימוש בסמים, בהכוונה של הרשות למלחמה בסמים. “כשראינו שזה יותר מדיי מורכב, החלטנו לעבור לתחום אחר שגם הוא חשוב מאוד: השמנת יתר אצל ילדים״. בהצגה מככבת דמותו של “פה גדול” מעין פה שהוא גם גוף, האוכל ובולס כל מה שנמצא בסביבתו, ללא בקרה או שיקול דעת. “הילדים צוחקים הרבה בהצגה הזאת, חלקם מזהה את עצמו או את קרוביו. המטרה היא לכוון אותם להפעלת שיקול דעת. לא לזלול ממתקים בלי בקרה, לא לאכול חטיפים במקום ארוחות קבועות. המסרים של החינוך לתזונה נועדו להשפיע גם על ההורים״. מסר דידקטי חשוב מועבר גם בהצגה “הבית של האפרוח” שבמרכזה התנהגויות של “שימוש במוח ולא בכוח”. הדמויות הן חיות ומועברים בה מסרים של חברות ועזרה הדדית, כשהלקח הוא שלא תמיד דווקא זה שנראה חזק ובטוח בעצמו מצליח. לפעמים העזרה מגיעה דווקא ממקום לא צפוי, דווקא מזה שנראה כביכול חלש וקטן. יכולת להשפיע אילנית סבורה כי תיאטרון הבובות הוא כלי חינוכי בעל השפעה. “במשך השנים נוכחתי לדעת כיצד התחום הזה משפיע לא רק על הילדים אלא גם עליי ועל הדרך שבה אני מתבוננת בחיים. הסיפוק שלי נובע מכך שאני מצליחה להביא למודעות של הילדים את היכולת שלהם להתמודד עם מצבים מורכבים, למנוע סכנות, לשמור על אורח חיים בריא, ולהימנע מאלימות״. היא מוסיפה שתיאטרון הבובות חושף את הילדים לערכים יהודיים וחינוכיים. ״הפידבק שאני מקבלת כולל הכרת תודה, אהבה שמורעפת עליי לאחר ההצגות והזמנה לשוב ולהופיע בפני אותו קהל. המטרה שלי היא ליצור תיאטרון בגובה העיניים, אבל גם ליצור קשר חם עם עולם הילדים. לאפשר להם חשיפה גדולה לעולם התיאטרון מגיל צעיר, ולהעביר מסרים חינוכיים וערכיים באמצעות ■ ההצגות”. “הצגה בפני ילדים מהחינוך המיוחד מצריכה יותר רגישות ויותר מאמץ לחוש את תגובות הקהל ולעשות שינויים והתאמות תוך כדי ההצגה. לפעמים הילדים המיוחדים סגורים בעולמם וקשה לדעת אם הם מרגישים שותפים לחוויה. כל חיוך קטן והבעת שמחה מכוונים אותי במהלך ההצגה איך להמשיך לתקשר באמצעות התיאטרון עם עולמם המיוחד” אילנית בהצגה “המסע לארץ הדמיון” חשון תשע"ח 43