אתרוג | תמוז תשעז | יולי 2017 | גליון 77

להיות שותף לחוויה הדתית. אני יכול להיות שותף רק למה שעיניי רואות”. התחושה שהוא סוג ב’ גרמה לו להתמרד. הוא הוריד את הכיפה אך המשיך להתפלל, הניח תפילין ושמר כשרות, ואז הבין שבעצם יש לו קשר חזק לדת. בעקבות הדילמות והקונפליקטים נולדה התערוכה “שומע תפילה” שבה הוא השלים עם היותו חירש ודתי. התערוכה “’שומע תפילה” שינתה את מעמדו בראש וראשונה בעיני עצמו. אם בעבר הלך לבית הכנסת כפוף, מתבייש ונחבא אל הכלים כיום הוא הולך לבית הכנסת בגאווה, עולה לתורה בשמחה ובראש מורם, שר בקול רם, וגם אם אין עדיין מניין לתפילה הוא מצטרף. “כשיושבים ליד שולחן השבת אני שר בקול גדול. הילדים אומרים שאני מזייף, אבל הם מצטרפים אליי וכולנו שרים ביחד”. הבחירה באמנות הפסיפס התגלתה כדרך להשלמה עם עצמו ועם העולם: “מאז שהתחלתי לעבוד בפסיפס אני מרגיש שאני שלם עם החירשות וגאה בה. החירשות עושה אותי שונה, הפסיפס הוא כמוני. כשאני לוקח קרמיקה שלמה ושובר אותה, היא כבר לא שלמה, אך כשאני מחבר אותה בדרך שלי ויוצר ממנה תמונה, היא יותר שלמה יותר מדהימה ויותר מיוחדת – זה אני. יותר מיוחד יותר שלם ויותר מאושר”. נוסף לתערוכות הפסיפס שקיים, יוצר אריאל עבודות פסיפס לפי הזמנה וכן מרצה במסגרות ■ קהילתיות, בבתי ספר ובאירועים. עבודות מתוך התערוכה "שומע תפילה". למעלה מימין בכיוון השעון: מנין, נקודה למחשבה, והעם שומע את הקולות (צילום: עופר מתתיהו) “מאז שהתחלתי לעבוד בפסיפס אני מרגיש שאני שלם עם החירשות וגאה בה. החירשות עושה אותי שונה, הפסיפס הוא כמוני. כשאני לוקח קרמיקה שלמה ושובר אותה, היא כבר לא שלמה, אך כשאני מחבר אותה בדרך שלי ויוצר ממנה תמונה, היא יותר שלמה יותר מדהימה ויותר מיוחדת – זה אני. יותר מיוחד יותר שלם ויותר מאושר” תמוז תשע"ז 43