אתרוג | תמוז תשעז | יולי 2017 | גליון 77

שבהם התפתחו הרעיונות 60- של שנות ה החינוכיים שהנוער רוצה וצריך שמבוגרים יתייחסו אליו ברצינות ולא בפטרונות. המורה משדר לתלמידיו שאיננו רואה בהם פרחחים, אלא אנשים שהוא מקדים לשמם את התואר "סר" ו"מיס", ודורש מהם להתייחס גם לעצמם בכבוד. הצידוק שהוא נותן לנטישת חומר הלימודים הוא ש"כל זה לא חשוב, כל עוד אינכם יודעים להתנהג כבני-אדם". כמו כן מדגים הסרט, לדברי כהן, את המתח בין השאיפה למצוינות לימודית, שאיפה להנחלת ,50- ידע והקניית מקצוע שאפיינה את שנות ה לבין השאיפה לחינוך לערכים ובניית עולם .60- מתוקן שאפיינה את שנות ה "ללכת שבי אחריו" הסרט השני שבו דן כהן בהרצאתו מתרחש בבית ספר שמרני ואריסטוקרטי 1959 בשנת לבנים בארה"ב. ג'ון קיטינג, מורה מחליף לספרות (השחקן רובין ויליאמס), מגיע לבית הספר, מצליח לכבוש את לב תלמידיו בגישתו היצירתית, ומעודד אותם לשנות את תפיסת עולמם השמרנית דרך לימודי ספרות ושירה. בסצנה מפורסמת מבקש המורה מאחד מתלמידיו לקרוא את ההקדמה של ספר הלימוד "הבנת השירה". כשהתלמיד מסיים טוען המורה שמדובר בשטויות ומבקש מהתלמידים לקרוע את דפי ההקדמה. התלמידים מהססים ואינם מעזים לתלוש את הדפים, אך בעידודו של המורה הם קורעים את ההקדמה מהספר. בהשראת המורה מקיימים הנערים בסתר מועדון שירה סודי, הם נפגשים בלילות במערה הסמוכה לבית הספר וקוראים שירה. המורה הכריזמטי מגיע לעימות עם הנהלת בית הספר, שרוצה להשביע את רצון ההורים שמצפים מבית הספר להכין את בניהם לחיים, כלומר, להתקבל לאוניברסיטה טובה. המורה האידיאליסט, שמאמין שכל נער צריך לגלות את הניצוץ הפנימי שלו ולפתח אותו, הופך לסוג של איום ומטרד עבור המוסד ושאיפותיו. הקונפליקט מגיע לשיא כשאחד התלמידים, ניל, מפנים את משנתו החינוכית של המורה ומתעמת עם הוריו. הם רוצים שיהיה רופא, והנער רוצה להיות שחקן. המורה מעודד את שאיפותיו היצירתיות של ניל, ואילו האב כופה על בנו ללכת לבית ספר צבאי. ניל מתאבד, והטרגדיה גורמת לפיטוריו של המורה. כהן מצביע על כך שכמו ב"לאדוני באהבה", גם בסרט זה הצלחתו של המורה נעוצה קודם כל בעובדה שהוא נותן לתלמידיו כבוד בסיסי ורואה בהם בני שיח שווים. אולם בעוד ב"לאדוני באהבה" האתגר של המורה היה להפוך את בני הנוער הפרועים לבני אדם, המורה הגואל ד"ר דוד רזניק, חוקר ומרצה לחינוך ולקולנוע באוניברסיטת בר אילן, מצביע על שלושה דפוסים של סרטים הוליוודיים על מורים וחינוך. הדפוס הראשון הוא סרטים שבהם מורה גיבור מציל את תלמידיו מגורלם הצפוי לחיות בשוליים, מציע להם עתיד טוב יותר ואפשרות להתקבל למכללה טובה ולרכוש מקצוע מכובד. בסרטים אלה המסר הוא שבעבודה קשה ובמסירות אפשר להציל את העניים ולחולל ניסים ונפלאות גם בבתי ספר בעייתיים. הדפוס השני הוא סרטים שבהם מורה כריזמטי נכנס לבית ספר פרטי יוקרתי של תלמידים ממשפחות טובות, לרוב פנימייה, ומעודד את התלמידים למרוד בשיטה. המורה הגואל עוזר לילדים המפונקים למרוד בדרך שמועידים להם הממסד וההורים, כדי לממש את מי שהם באמת. הדפוס השלישי הוא סרטים שבמרכזים לא דווקא מורים אלא תלמידים מהמעמד הבינוני הלומדים בבתי ספר ציבוריים בפרברים. המסר גם בסרטים אלה הוא עידוד המימוש העצמי. במידה שהמורה מופיע בתפקיד מפתח, הוא יכול לעזור או להתנגד לשאיפה זו (לדוגמה הסרט .)1985 "מועדון ארוחת הבוקר", ארה"ב "המורה הגואל בקולנוע אינו צומח בדרך כלל מתוך המוסד החינוכי", מדגיש ד"ר רזניק, "ממסד שמיוצג לרוב כמקור הבעיה: מקום מאובן, מיושן וחסר השראה ויצירתיות, אלא מגיע אליו מבחוץ. לרוב הוא מגיע מעיסוק מקצועי אחר, מהנדס או איש מחשבים, שמצליח לחולל שינוי במוסד החינוכי השמרני". עמנואל כהן: "אם המורה ב'לאדוני באהבה' ניסה להעלות את התלמידים ממעמדם הנמוך למעמדו, המורה בסרט ׳מורה לחיים׳ 'ירד אליהם' למגרש המשחקים, פשוטו כמשמעו, עשה איתם דילים, ביקר בבתיהם, ולבסוף הצליח להגיע ללבם ולרתום אותם להשקעה ולהישגים בלימודים. הוא מבין שעליו לדבר עם התלמידים בשפתם: בצחוקים, בדילים, בעסקאות ובמשחק" ד"ר דוד רזניק תמוז תשע"ז 35