בדי וק כמ
"
42
תרבות
התיאטרון מצייד אותך בכלים לריפוי
עצמי שהוא הרבה יותר אפקטיבי, מהנה
וזול מטיפול פסיכולוגי." כך אומר הסטודנט
אביחי אברבנאל, במאי ההצגה "בדיוק כמו
באגדות", שהועלתה לאחרונה בתיאטרון
הטכניון. "הכלים שקיבלתי בתיאטרון
ממשיכים איתי הלאה ומשמשים אותי ביומיום.
הם משחררים אותי, מורידים את סף הכעס
והתיסכול, ומחזקים אותי בהתמודדות עם
קשיים ואתגרים."
גם הסטודנט איתי הראל מביים כיום הצגה
במסגרת תיאטרון הטכניון, וגם לו יש דעה
מוצקה על חשיבותם של לימודי התיאטרון.
"אנשים באים לטכניון בידיעה שהם הולכים
להיות מהנדסים, אבל לא יודעים דברים
מאוד חשובים על עצמם - דברים שרק
האמנות יכולה ללמד. האמנות, והתיאטרון
במיוחד, הם מקומות מרפאים, שמגלים לך
המון דברים על עצמך ומאפשרים לך לעשות
שטויות, לצעוק על עצים, להיפטר מבושה,
וכמובן - לביים הצגות. יותר מזה, אין לי ספק
שהתיאטרון והאמנות עוזרים בלימודי המדעים.
הרבה סטודנטים תופסים את הלימודים
ההומניסטיים כמקום מפלט, אבל בעיני זה
היה אמור להיות חלק אינטגרלי מתוכנית
הלימודים."
כולנו שחקנים
אוריאל זוהר, מנהל תיאטרון הטכניון, מאמין
ש"המשחק הוא חלק מריפוי הנפש הפצועה -
הוא תהליך של ניקיון וטיהור. התיאטרון קיים
בבסיס המהותי של האדם, וכל אדם הוא גם
שחקן, במינון זה או אחר. אז למה בעצם צריך
ללמוד את זה? כי לימודי התיאטרון נותנים
לאדם גישה יותר מובנית ושיטתית לתחום
הזה, ומשפרים אותו כשחקן וכאדם."
"התיאטרון באמת נמצא בכל אדם," אומר
אברבנאל. "כולנו מציגים את עצמנו כל הזמן,
במסגרות החיים השונות. עבודת התיאטרון
מלמדת אותנו להשתמש בכלי הזה, ומשפרת
את יכולתנו להציג תוצאות - בשיכנוע אנשים,
בפעולה חופשית יותר. התיאטרון גם הופך את
החיים למעניינים יותר, כי כשאתה מסתכל
על כל דבר מזווית רחבה, כל סיטואציה
נעשית מעניינת. התיאטרון מספק לך נקודת
מבט הרבה יותר אובייקטיבית על החיים שלך,
על המציאות, ונותן לך כלים להתמודדות
הרבה יותר אפקטיבית. הבמאי והמחזאי
אוגוסטו בואל אמר פעם, 'מה שאתה
מצליח לפתור על הבמה, אתה פותר
בחיים'. והוא צדק, כמובן."
"התיאטרון שלנו," אומר פרופסור זוהר,
"הוא מעבדה קטנה אבל מורכבת,
שכוללת את כל ההיבטים של עבודת
התיאטרון: בימוי, כתיבה, הפקות. זה מין
בית ספר קטן, עם 003 סטודנטים בשנה,
שמהווה תיאטרון פרינג' ייחודי מאוד.
בעצם, אנחנו השוליים של הפרינג', וחשוב
לי שלא נפסיק להפתיע את עצמנו ואת
הקהל."
פרופסור זוהר מדגיש כמה חשוב לו
לפתוח את הדלת לסטודנטים - "שישחקו,
שיביימו ושיפיקו. איתי ואביחי הם תלמידים
שעברו את כל השלבים - ארבעה קורסים
למתחילים ושלושה למתקדמים - והגיעו
לשלב המתקדם ביותר. במשך שלוש
שנים הם צברו המון חוויות, וכיום הם
במאים שרואים את התמונה הכוללת,
יודעים מה הם רוצים לומר, ומנחים את
השחקנים בהתאם."
כותב בשביל עצמי
איתי הראל, 62, יסיים בקרוב את לימודיו
לתואר ראשון בהנדסה אזרחית וסביבתית,
אבל כל חייו הוא עוסק באמנות. "למדתי
במגמת מוזיקה בבית הספר לאמנויות
'רעּות', אני מנגן בפסנתר ובסקסופון,
ותמיד עסקתי בכתיבה והתעניינתי
בתיאטרון."
כשהחל ללמוד בטכניון נרשם הראל
לקורס משחק - "כי אמרו לי שאין בעיה
לקבל שם 001. מהר מאוד גיליתי שזה
לא נכון, אבל כבר התאהבתי." לשיעור
הראשון בקורס הוא לא הגיע כי היה
באיטליה, ובשיעור השני אוריאל ביקש
ממנו לספר מה עבר עליו שם. "סיפרתי,
ואוריאל חילץ מתוך הדיבור הזה כל מיני
תכונות אופייניות שלי. זה היה מרתק.
העבודה של אוריאל מבוססת על נבירה
בנפש במטרה לשלוף את הדברים
המצחיקים והעצובים, ומהם לבנות את
הדמות הדרמטית."
ההצגה שביים הראל, "ביעור חמץ", היא
הצגה ריאליסטית מאוד, עם אלמנטים
מסיפור המשפחה שלו. "איתי עשה כאן
48,43,44,45,46,47 32,33,34,35,36,37,38,39,40,41,...1